אזהרה: לפני הכל - תזכרו - זו דמות בסיפור. היא תגיד דברים שעשויים לא למצוא חן בעיניכם. תנסו להנות מהסיפור ולא להתנפל עלי. וגם אם כן, אז בעדינות - אני קצת יותר רגיש מהדמות הזו...:) _____________ כשדנה פנתה אלי להציע להכיר לי את עדי לא חלמתי לאן אני נכנס. הייתי חודש וחצי בלי חברה וההכרה הבסיסית שכנראה לא יהיה לי כל כך קל למצוא אחת אחרת התחילה לחלחל. ימי שישי הפכו סתמיים והחשק לקום בבוקר היה אמנם קיים, אבל ההתלהבות היתה חסרה. מהרגע שדנה הציעה פקפקתי בסיכויים שאני אתלהב. בליינד דייט? נו באמת. אבל דנה די לחצה, ואפילו הציעה להראות לי תמונה. ראיתי בזה פתרון קל ואיכותי. מי שיגיד לכם שלא אכפת לו מהמראה החיצוני משקר. מי שיגיד לכם שהמראה החיצוני חשוב אבל הוא לא הכל - משקר. לפחות בפגישות ראשונות. בשביל בנים בבליינד דייט מראה זה הכל. בחורה יכולה להיות מדהימה. מקסימה, מצחיקה וחכמה. אבל אם היא נראית לא טוב אתה תשב ותספור את הדקות עד לרגע שזה יהיה מנומס לעזוב. על בנים ועל בנות הכלל הראשון והיחיד למעשה בבליינד דייטים הוא לוודא שהמשדך או משדכת נאמנים לך יותר מאשר לצד השני. כי במקרה שלא, שמנה הופכת להיות מלאה במקומות הנכונים, קרח הופך להיות בעל שיער קצוץ, ושרמוטה הופכת להיות מודרנית. במקרים קיצוניים באמת שעיר הופך להיות "דובי", ולא עושה שפם הופך להיות בעלת יופי טבעי... אני חושב שהשיא אצלי היה כשגמדה שפגשתי הוגדרה כקומפקטית, למרות שעד היום אני מוכן להישבע שרואים את הנעליים שלה בתמונה של הרישיון נהיגה. קשה מאוד לפגוע בול ולו רק מהסיבה שכשאנחנו מחבבים אנשים אנחנו מאוד נוטים לסלוח ולהתעלם מהחסרונות שלהם. זו גם הסיבה שהרבה פעמים תשמעו אנשים שואלים "אין אני לא מצליח למצוא אף אחת נורמלית?". כי אנחנו מאוד אוהבים את עצמנו, או לפחות מתרגלים לעצמנו, ומשם אנחנו כבר מרשים לעצמנו לסלוח על כל מיני חסרונות שיש אצלנו, עד למצב שבו אנחנו בכלל לא מודעים לקיומם. דבר זה יוצר מצב נוראי של פיתוח ציפיות – הרי אם אנחנו כל כל מוצלחים מגיעה לנו מישהי מוצלחת – אבל את זו שמגיעה אנחנו עדיין לא אוהבים והחסרונות ממש בולטים. ואנחנו לא כל כך מוצלחים. בטח לא הבנים. קשה לי להסביר לכן עד כמה אנחנו מגעילים, אז אני אסתפק בסיפור לדוגמא. אצלי בטירונות היתה פלוגת ענק של 300 איש שחלקו ארבע מקלחות. כדי להוסיף לחוויה, ניתנה לנו רק שעה אחת ביום להתקלח. אך הפלא ופלא, בעוד שבתור לשירותים אפשר היה לחכות חצי לילה, למקלחות אף פעם לא היה תור. למעשה, אפילו את המנהג המגונה של לא להביא שמפו ולבקש מזה שבמקלחת ליד נאלצתי להפסיק, מהסיבה הפשוטה שלא היה אף אחד במקלחת ליד. זה לא הפריע לנו כמובן לאתר את האחד שלא התקלח הכי הרבה זמן, בדרך כלל פרק זמן של שבועיים עד שלושה שבועות (מאז הביקור האחרון בבית) ולהכריז עליו כמסריח ולראות בעצמנו כחבים טובה לאנושות ולהתעלל בו עד שמחשבות אובדניות יעברו בראשו. על המיעוט הלא כל כך לא מורגש של אלו שהחליטו שהם יכולים לעשות את צרכיהם רק פעם בשבוע כשהם חוזרים הביתה אני בכלל לא רוצה לדבר. אצל בנות זה יותר גרוע. אצלכן יש תור של שנה למקלחת. אבל במקום לנקות כמו שצריך אתן מבלות את הזמן בהשוואות. אם איתרע מזלן, ומישהי חצי מוכרת נמצאת איתן בטירונות, לא תהיה בחורה אחת שלא תספר סיפורים על הציצים של יעל בר-זוהר, שהם "באמת יפים אבל לא כל מה שמספרים". לא תמצאו את הבחור שיספר לחבריו שלדודי בלסר יש הרבה יותר גדול ממה שחושבים. הסיבה פשוטה – לא יהיו לו יותר חברים. לבחורות יש כללים פשוטים מאוד בבחירה של הגבר שלה. הבעיה שרוב הגברים לא מודעים לזה ועדיין חיים בשנות ה-60 כשאפשר היה לקנות את ליבה של בחורה בפרחים, שירים ומתנות. היום המצב שונה. בחורה יודעת אם היא תיכנס איתך למיטה בשניה הראשונה שהיא רואה אותך. מאותו רגע היא רק מקווה שלא תגיד משהו מטומטם, או תוציא משהו מגעיל מהאוזן, דבר שלא בהכרח יפסול אותך ממעמדך כבן זוג פוטנציאלי לחדר המיטות, אבל יפגע בסיכויי הקשר להיות רציני. לא יזיק לך להיות טייס לשעבר או לפחות רופא או מאוד עשיר, ומאוד כדאי שלא יהיו לך שערות על הגב, או לפחות שהיא תאהב אותך לפני שהיא תגלה. זהו. זה כל מה שמעניין בחורות – ופרחים לא יעזרו. הם רק יזיקו. אז איפה היינו דנה סיפקה את התמונה, ולמרות שפחדתי נורא שאני לא אתלהב, כשראיתי את התמונה חלחל בי פחד אחר. היא נראתה מצויין. כעת התפניתי לפחד האמיתי – מה יקרה אם היא לא תתלהב? אצל בנים יש בעיה. בחורה יפה יודעת את זה. בחורה לא יפה יודעת ועובדת על זה. ובכל מקרה אין להן הרבה מה לעשות חוץ מלהשלים עם זה שהן צריכות לשבת בצד עד שיבוא מישהו נכון ויעז להתחיל איתן. אצלנו זה יותר קשה. אנחנו לא ממש יודעים אם אנחנו נראים טוב. אנחנו רוצים להאמין שכן, אבל אין ממש מדד. מי שתגיד לנו שאנחנו נראים טוב תמיד תזכה למקום מיוחד בלב שלנו, אבל מספיקה הערה שלילית הכי קטנה למחוק שנים של מחמאות. מה גם שאי אפשר להאמין באמת לבחורות שמחמיאות – הן הרי יודעות טוב מאוד שמחמאה אחת תוביל למיליון מחמאות מאיתנו. השורה התחתונה היא שנותר לנו רק להאמין שאתן פחות שטחיות מאיתנו, ושאם אנחנו מכוערים אנחנו לפחות יכולים עדיין להחשב גבריים, ושאם לא, אז קיימות בחורות שחשוב להן רק האופי. מצד שני כשהייתי קטן האמנתי שאם אני ארוץ כל הדרך מהמסדרון ואקפוץ כמו סופרמן על המיטה של אמא שלי אז בסופו של דבר אני אלמד לעוף. למעשה עד היום לפעמים אני מצטער שלא התאמנתי מספיק. וזה נעשה גרוע יותר. מאתנו עוד מצפים להתחיל אתכן. איך בדיוק אמור בחור לדעת אם הוא בליגה שלך? אתן לא מתחילות איתנו! תוסיפו את זה שאני רשמית צורת החיים הנמוכה ביותר על פני הכוכב – "הנקניק המצוי", והרי לכם מתכון ללבדיות מתמשכת. למה לא מתחילים אתכן? למה לא מתחילים אתכן? אם את בחורה איכותית, אז או שלא מתחילים איתך, או שמתחילים איתך רק כאלו שלא מוצאים חן בעינייך. למה? כי להתחיל עם בחורה זה אותו דבר כמו לקבץ נדבות. יש שני סוגים של אנשים שמקבצים נדבות ויש שני סוגים של אנשים שמתחילים עם בחורות. הסוג הראשון הוא אלו שבאמת הגיעו לפת לחם. אלו הם אותם אלו שיודעים שאם לא יעשו זאת, לא יהיה להם מה לאכול. המקביל של אלו הוא המכוער המחריד, או הערס הנוראי, שיודע שאין סיכוי בחיים שהוא יגיע לרמה נמוכה יותר, ומחפה על כך בביטחון כזה, שמאפשר לו להגיד "כוס אמא של הזונה הזאת" בכל אחת ממיליון הפעמים שהוא מקבל לא. פעם בכמה זמן הוא נתקל בפריכה שלא קולטת באיזה טיפוס מדובר, והוא מקבל מספר טלפון, דבר שמפרה מאוד את הביטחון העצמי המופרז של אותו קבצן טלפונים, וגורם לכך שגם את, בחורה איכותית שכמוך, זוכה לשמוע שריקות והערות כמו "יש לך אש" לעיתים כה קרובות. הסוג השני הוא אותם תחמנים ורמאים שגילו שכשמקבצים נדבות לא באמת צריך לעבוד, לא משלמים מיסים, ואפילו מרוויחים סכומים לא רעים בכלל. המקביל הגברי המתחיל שלהם הוא אותו בחור בעל עודף ביטחון עצמי, שישים את ביציו בכמה שיותר סלים (ואני מדבר על הביצים שלו, ועל הסלים שלכן – שום דבר ציורי). לרוב יש סיבה שיהיה לו עודף ביטחון עצמי. הוא נראה מצויין, מסיים במקביל מחשבים כלכלה משפטים ואדריכלות, והבלורית שלו עומדת גם בלי ג'ל. אתן בדרך כלל מסתנוורות מהטיפוס האחרון, נותנות לו נדבה, שהוא לוקח בלי להתקשר למחרת להגיד תודה, ואתן שואלות את עצמכן איך הסתנוורתן, ואיך נתתן לכן לנצל אתכן ככה. ומדי פעם צץ לו הבחור הנורמלי. שכל הערב ישב, התלבט אם לגשת אליך. הסתכל וניסה לקלוט את המבט שלך. בסוף, שניה לפני שנגמר הערב הוא אוזר אומץ, ניגש אליך, ואומר: "אני בדרך כלל לא עושה את זה... אבל ממש מצאת חן בעיני. אולי אפשר לקבל את הטלפון שלך?". הלם התרבות שלכן כל כך חזק שמוחכן הקודח מתאמץ בטירוף, ונדמה שיוצא לכן עשן מהאוזניים. אתן לא מצליחות לסווג אותו – הוא לא נראה כערס-קבצן, אבל הוא בטח לא שחצן-נצלן. כמו מערכת משומנת היטב אתן יודעות בדיוק מה לעשות עם רכיב שלא מצאתן לו את הקופסא המתאימה, ונפלט לכן המשפט הקבוע: "אויש ממש תודה אתה מקסים, אבל יש לי חבר". אגב, המשפט הזה יכול לבוא בכל מיני קונוטציות – החל מ-"לא תודה" פשוט ועד ל-"אני מצטערת, אבל אני דתיה", ובשעות שיא ממש – "אני בדיוק סיימתי קשר ואני לא ממש יכולה להתחיל" הידוע לשמצה. אני לא מאשים אתכן, זה קצת מלחיץ. ברגעים כאלו נדמה שכל האנשים מסתכלים עליך, לראות האם באמת תתני את הטלפון. מה יגידו החברות זה בכלל מלחיץ. אופציית המילוט המיידי מפתה מתמיד. אבל בגלל זה לא מתחילים אתכן איכותיים. כי המקסים שהיה יכול להתחיל איתך הערב קיבל "יש לי חבר" לפני רק 24 שעות, והחתיך הביישן מהשולחן שליד עדיין מתאושש מה-"בדיוק סיימתי קשר" שנזרק עליו רק לפני שבועיים. אם כל בחורה, פעם אחת, תחליט – כל מי שסביר בעיני אני נותנת לו צ'אנס, ושימות העולם, הייתן מגלות שהביטחון העצמי של הנורמלים מתחזק – ושפתאום, פתאום, אולי יתחיל אתכן מישהו שבאמת תרצו. והייתן שותו מלא קפה בחינם. וכל זה בלי להכריע אם אני נורמלי או לא. בכל מקרה, הפעם היתה לי ביד תמונה של בחורה יפה. שיער בהיר עם עיניים כחולות גדולות. והבחורה הזו ראתה אותי מרחוק וחשבה שאני חמוד. מפה אפשר רק לקלקל. קצת לפני כשהשעה היא 20:15 ואתה תקוע בפקקים של איילון צפון זה די צפוי שתאחר. ובכל זאת לא ממש התחשק לי להתקשר להודיע על האיחור. ככה זה כשחברה של חברה ניגשת אליך ואומרת שהיא פשוט חייבת להכיר לך מישהי. וככה זה כשאתה כבר יותר מחצי שנה בלי חברה, ולא ממש רואה את האור בקצה המנהרה. ובכל זאת קיוויתי מאוד שהפקק הזה יימשך לעד. לפעמים פקק יכול להיות הדבר הכי טוב שקורה לך – במיוחד אם אתה מאחר לפגישה שאליה אתה במילא לא רוצה להגיע. לא שמישהו באמת מאמין לך כשאתה מתנצל על האיחור ואומר שהיה פקק, אבל יש משהו מאוד מעודד בזה שבאמת היה פקק. כאילו, אם הוא שמע במקרה בדרך חדשות ואת הדיווח של גלי צה"ל תהפוך בעיניו למאחר כרוני, אבל לפחות למישהו אמין ביותר – שכן באמת היה פקק. 20:20 וברדיו עולה הפרסומת של קליניקה און שמבקשת ממך להסתכל שמאלה וימינה. אולי אחד משני האנשים שברכבים לידי סובל מבעיות בתפקוד המיני, אבל השני היה עסוק בפעילות אחרת. "תסתכל ימינה, תסתכל שמאלה. מישהו מהנהגים לידך מחטט באף", דמיינתי את הפרסומת העתידית לסטרט אפ המתוכנן שלי, לגמילה מחיטוט באף. בכלל פקק הוא המקום שבו אפשר למצוא הכי הרבה בחורות יפות מחטטות באף. אני מסתכל ימינה ושמאלה והפעם דווקא לא מוצא חיטוטים. התלבטתי לרגע אם לחטט באף כדי לא להרוס את הסטטיסטיקה אבל החלטתי שלא. משמאל ראיתי בחורה די מכוערת שרה עם הרדיו, ומימין סתם זקן שמנסה לחזור הביתה. ביליתי כמה דקות בניסיון להבין לאיזו תחנה היא מאזינה כי השיר קצבי כי הייתי צריך משהו שיעיר אותי. בינתיים היא קלטה שאני מסתכל עליה ושנינו השפלנו את המבט. אם המצב היה הפוך הייתי אומר לעצמי שהיא כנראה מעוניינת, אבל הוא כנראה לא כזה הפוך. כמה דקות אחר כך הפלאפון מצלצל. "אני מאחרת", היא אומרת. "לא קרה כלום", אני אומר, מפעיל את הצ'ארם, שואב כוחות ממקום לא ידוע. "פקקים באיילון", אנחנו אומרים ביחד, ואני חושב לעצמי – מעניין אם גם היא שואלת את עצמה אם אני מחטט באף ממש ברגע זה. בתמונה היא דווקא נראתה לא רע. אבל היה לי ברור איך התהליך התחיל – חיטוט בכל אלבומי התמונות מאז גיל 16 בערך רק כדי למצוא את התמונה עם הזווית הנכונה, שבה לא רואים את הפלולה השעירה או את הפזילה הקלה. "אני קצת מתרגשת", היא אומרת. "התמונה שראית די מחמיאה. אתה יודע איך זה – אני מקווה שאתה לא מצפה למלכת יופי". "מה פתאום?" אני אומר, ולא מבין מאיפה הצחקוק הקל שמלווה את קולי. אני הרי כן מצפה למלכת יופי. כלומר לא מצפה, אלא רק מוודא שהיא לא מלכת יופי. הרי אם לא הייתי יוצא איתה הייתי מבלה את ימי במחשבות על מה שאני מפסיד. אז אני מגיע רק כדי לוודא שהיא לא מלכת יופי, כדי שאוכל לא לצאת איתה בלי שמצפוני ייסר אותי על כך שאולי אני מפסיד מלכת יופי. "בתמונה את נראית מצויין, אבל את יודעת שיופי זה לא הכל", אני מוסיף שקר לבן. היא לא נראתה רע, אבל נו באמת. היא בחרה את התמונה הרי. ויופי זה כן הכל. בטח בפגישות ראשונות. "ברור", היא אומרת. ואז יש שתיקה. עוד לא נפגשנו וכבר יש שתיקה. "אז אני אראה אותך שם?" אני שואל שאלה רטורית. "כשנגיע נגיע". היא מסיימת את השיחה ואנחנו מתנתקים. התנועה לצד השני זורמת כמו נהר שמת להגיע לים, ואני נלחם בפיתוי לרדת ביציאה הקרובה. "זה רק ערב", אמרה לי דנה – האשמה המרכזית בשידוך הזה. זה די שכנע באותו הזמן, אבל פתאום הערב הזה נראה לי ממש יקר.