פרידה.

עיניה חומות גדולות

נוגעות בך, חודרות אותך, קורעות אותך.

אתה מביט בהם ומרגיש עקצוץ בעינייך

הדמעות ממלאות אותך.

אתה רוצה לגעת,

להרגיש אותה צמודה אליך

להריח את השיער,

לנשק את השפתיים הרטובות מדמעות.

אך ידיך מאובנות.

זה קורה אחרי לימוד של שעות,

"להתרחק מנשים מאוד מאוד.

בלי קריצות ורמזים,

בלי בדיחות ומבטים

בלי להריח בשמים,

בלי לראות בגדים צבעוניים

בלי חיבוקים ונשיקות,

בלי ריקודים ושאילת שלומות."*

אתה עומד מאובן, ומקלל את עצמך.

למה בכלל באתי לישיבה?

הייתי יכול לגעת, הייתי יכול לראות.

את גופה הלבן, את שיערה המוצנע,

הייתי יכול להרגיש אותה.

לנשק אותה מלמעלה למטה בנשיקות שורפות.

אך אתה נשאר רחוק.

האוטובוס נוסע, ופתאום היא כבר לא מולך.

שתלך לעזאזל ההלכה.

* קיצור שולחן ערוך סימן קנב