יצאתי מהבית לכיוון התחנה , אותה התחושה הרגילה שמלווה אותי בתחילת כל יום ליוותה אותי גם הבוקר, משום מה התחושה של המונוטונית מופיעה אצלי בד"כ בבוקר, יכול להיות שהבוקר יותר מפחיד אותי אז אני מעדיף לדמיין את כל הבקרים אותו דבר.  כשהיא ניגשה אלי הייתי די מופתע –היא לא נראה מוזרה או יוצאת דופן , היו לה פנים עגולות מארכות ועיניים אפורות , האמת שהיא נראתה די סתמית ולכן אולי לא היה אכפת לי לבוא איתה . שאנשים פונים אלי ברחוב,וזה קורה לא מעט, יש לי נטייה להתעלם מאנשים משונים והאמת שבד"כ מי שפונה אלי ברחוב ללא סיבה הוא אדם משונה, כי למה שמישהו יפנה אלי סתם ברחוב ויתחיל לשאול שאלות שחורגות מעבר לבירור השעה או למצוא רחוב מסוים, אבל אם אדם יפנה אליי ויאמר לי רוצה לראות ציור שציירתי אני אעדיף להפנות מבט כאילו לא שמעתי שהוא בכלל פנה אליי- אולי זו סוג של אמונה שגם בי יש זרע של משונות– ולכן  מפחיד אותי להגרר לזה יותר - כי למי שיש זרע משונות קל לו יותר להצמיח גם גזע וענפים ובסוף הוא נהיה עץ משונה. אני מעדיף להתחבר לאנשים הנורמאליים לפעמים זה גורם להרגיש שאני גם נורמאלי  ... למרות שכל אדם נורמאלי שדברתי איתו תמיד אמר שכולם משונים... אף אחד לא נורמאלי. בכל מקרה שהיא אמרה לי בקול די עבה יחסית לאישה – אתה רוצה לראות את הקבר שלי- הבטתי בה במבט שואל- ואמרתי: את הקבר שלך? איך אני יכול לראות את הקבר שלך? את עדייין בחיים! "כן" היא אמרה זה נכון, כנראה, אבל יש לי כבר קבר. רציתי ללכת משם אבל היה לי קצת לא נעים לברוח לה באמצע השיחה - אז שאלתי אותה כמה זמן זה יקח כי אני ממש ממהר לעבודה, ואני לא רוצה  שיפטרו אותי,  במיוחד אחרי שמצאתי עבודה חדשה, ובכלל זה לא הפעם הראשונה שאני מאחר השבוע וחוץ מזה הבקשה שלה די מוזרה ואני בכלל לא מבין מה היא רוצה- למה שאני ארצה לראות קבר של אדם חי שאני אפילו לא מכיר? והיא הסבירה לי בצורה מאד ברורה- לה לפחות , שהיא מאד רוצה שעכשיו מישו יראה את הקבר שלה ובגלל שאני האדם הראשון שהיא רואה הבוקר היא רוצה שזה יהיה אני .היא דיברה בצורה כ"כ פשוטה כאילו זה מובן מאליו. אז אמרתי והפעם בקצת ברוגז למרות שבפנים הייתי פחות מרוגז מאשר קודם- " נו אבל כמה זמן יקח לי הסיפור הזה?" והיא אמרה לי שזה רק כמה דקות כי אנחנו רק מסתכלים והולכים . בעוד אני מסנן מתחת לשפתי את "הכן, טוב, נו, אבל שיהיה מהר" חשתי לעצמי ששוב יצאתי מטומטם ואני עושה לאנשים דברים שאני לא באמת רוצה או צריך... ואז הרגשתי נורא טיפש אבל כבר הייתי איתה בדרך ולא הייתי יכול לומר עכשיו שאני עוזב. אז הלכנו.

האמת שזו שכונה שגרתי בה הרבה זמן אז אני מכיר אותה די טוב- אז קצת היה קשה לי להבין איפה האשה הזו מתכוונת להוליך אותי ואיפה יש פה לכל הרוחות קברים?? חשבתי לעצמי שאני קצת משוגע אבל פתאום אהבתי את זה קצת למרות שעדיין פחדתי מהבוס שלי.

בדרך ניסיתי לדבר איתה שאלתי אותה איך קוראים לה אבל היא במקום לענות שאלה אותי את אותה שאלה, עניתי לה ושאלתי בת כמה היא? והיא שוב חזרה על השאלה שלי והפנתה אותה אליי. שוב עניתי לה אבל הפעם כבר שתקתי כי ידעתי שהיא לא מתכוונת לענות לי על שאלות אישיות , וברגע הזה כבר רציתי שזה יגמר, שוב פעם רציתי ללכת אבל אני כזה לוזר ולא היה לי נעים אז נשארתי- היא התחילה להראות לי קצת מסכנה ובכלל אני בכל מקרה כבר מאחר אז לפחות נראה על מה היא מדברת..

אחרי בערך 7 דקות של הליכה הגענו לגן ציבורי אחד שהיו שם כמה אבנים די גדולות , כשאני מנסה לתאר לעצמי אותן עכשיו הן נראו כמו חתיכות ענקיות של סטייקים בגודל של של מטר וחצי כל אחת והם היו מסודרות לצד המדרכה כדי שמכוניות לא יוכלו להכנס לגן. היא הובילה אותי אל שני אבנים גדולות במיוחד היא הביטה באחת מהן – בימנית, ואמרה לי " אתה רואה את האבן הזו? –זה הקבר שלי" הסתכלתי עליה ולפתע הבנתי שהסבבכתי עם מישהי קצת פסיכית. וניסיתי להסביר לה: תקשיבי גברת לא יודע איך קוראים לך אבל אני חושב שאת קצת מבולבלת זה בכלל לא קבר זו אבן.. "אבן??"  היא צחקה, לא זו לא רק אבן זה גם הקבר שלי- הבנתי שהדרך היחידה להסביר שהיא מטומטמת זה לנסות לעשות את המסר יותר ברור- אז עשיתי תנועה עם היד כלפי כל האבנים באזור- ושאלתי אותה אז של מי כל הקברים האלו? והיא אמרה לי אני לא יודעת אני רק רציתי שתראה את הקבר שלי לא אכפת לי מאף קבר אחר חוץ  מהקבר שלי וגם הקבר הזה, והיא הצביעה על האבן הגדולה השניה שהיתה ליד האבן - קבר שלה. היא התחילה לצחוק ושאלתי אותה למה היא צוחקת – והיא ענתה לי שזה בגלל שהיא יודעת של מי הקבר הזה שצמוד לקבר שלה.  כבר לא ניסיתי לתקן אותה שוב- ולא אמרתי לה שזה אבן ולא קבר. וגם  לא רציתי להראות מסוקרן מידי כאילו אני משתף איתה פעולה אז שתקתי וחיכיתי שהיא תמשיך לדבר אבל היא השתתקה ורק הביטה בי , אז שתקתי גם אני, וכבר התחיל להיות ממש מאוחר, אז אמרתי לה עכשיו אחרי שראנו את הקבר שלך אני יכול ללכת?? אז היא אמרה לי שבכלל לא הייתי חייב לבוא ובאתי רק בגלל שרציתי. מה שהיה ממש נכון אבל הרגיז אותי שהיא אמרה את זה. אז אמרתי לה גבירתי זה לא מקובל את יכולה לפחות להודות לי את ממש מתנהגת בצורה לא נחמדה. ואז היא הביטה בי ואמרה זה היה נשמע כאילו היא מנסה להיות נחמדה יותר- " אתה יודע של מי הקבר השני?" עניתי לה שלא. ואז היא אמרה לי אז תסתכל טוב זה כתוב עליו. הבטתי שוב באבן וראיתי שהבליטות על האבן מסודרות בצורה מוזרה ואולי האשה באמת צודקת וכתוב על האבן משו, המשכתי להביט בבליטות המוזרות ופתאום הם כאילו הסתדרו בצורה הגיונית ועל האבן היה כתוב  "הקבר של אדם", יכול להיות שרק דמיינתי את זה . גם לי קראו אדם. התחלתי לצחוק כמו מטורף והאשה התחילה להתרחק, אחרי כמה צעדים היא הסתובבה וצעקה אלי: "קוראים לי חווה":- ומאז לא נפגשתי איתה יותר.