ובכל יום
אנחנו יכולים להרוס ולבנות מהתחלה
ככה לפחות אנחנו חושבים
זה רץ אצלנו בראש
בלי הפסקה
אבל שהתמונות מתנפצות
ומשאירות לנו רק
רסיסי זכוכיות
אנחנו יודעים
שלא משנה מה נהרוס
לעולם לא יהיה לנו
מספיק זמן לבנות
אפשר להיות רדיקל
אפשר להיות בנאלי
בסופו של יום
כל מה שנסתר
הופך גלוי
ואני לא בטוח שזה נכון
אבל אם נהרוס הכל
לא יהיה לנו זמן לבדוק
אהבנו את עצמנו
פליטים עלובים
שמבקשים בית חם, וילדות להשכיר
אבל הרסנו את השירים שכתבנו
הרסנו גם חלומות מלילות ללא שינה
בסופו של יום
כל מה שנהרוס
יישאר חורבן
גלעד, לחיים שלא היו לנו
אנדרטה בצידו של כביש מפותל
אהבנו את השקט
אבל אז לא ידענו לחיות בכלל
כמה רעש, כמה כוח
על הקירות היה כתוב
שאם נהרוס הכל
נזכה, לממש את הפיתוי
ובאהבה גדולה
אי אפשר לקחת הכל, רק כדי שזה יבער באש
ובכל יום, אנחנו לומדים
להרוס את עצמנו, מחדש
הקרעים שמגופנו, מתנפנפים לעיניי כל
חשבנו שאפשר להדביק הכל, בלילה אחד
אבל אז הגיע שוב הבוקר, וכל מה שנהרס
נהרס שנית
כמה כוח, כמה רעש
רצינו למצוא בית, רצינו לתת קצת יותר
אבל, אחרי שהחדר הוחרב
והפנים הושחתו
אי אפשר לבקש, שהכל ישתנה
עומדים אחת מול השנייה
הרסנו את הסיכוי האחרון להינצל
מאהבות קטנות למדנו להסתתר
מאהבות גדולות, למדנו להיהרס
אולי זה גלעד, לתחושה שלא נגמרת לעולם
אולי זו נחמה
גם אחרי שנהרוס הכל, תהיה לנו תקווה
