ראינו בטלוויזיה
את הבתים הקטנים, היערות והנהר
את חייכת בעצב
במפות שלהם
אמריקה, היתה שונה
היו שם, גיבורים מיתולוגיים
היו שם, סיפורים ארוכים
הרוצח היה אשם, השופט פסק מוות
ואנחנו מול הטלוויזיה
מדמיינים את עצמנו
כמו במילות של שיר
שבכל שנייה, נכתבת בו מילה חדשה
זה מוציא את הטוב מאיתנו
ולא משאיר לנו דבר
"בוא ניסע" את מבקשת
נשאיר מאחורינו,
משרדים נעולים, בית ריק
בשום מקום לא יחכו לנו
באמריקה שלנו
לא תהיה מלחמה
באמריקה שלנו
הכבישים לא ייחסמו באמצע הלילה
ומן הטלוויזיה, תמונות ישנות
בצבעים חדשים
אני הייתי רוצה לספר לך
שזו ההזדמנות האחרונה שלנו
אבל בדלת, תמיד מופיעים אותם גיבורים
והם לוקחים אותנו לסיבוב
אל אותם מקומות, שלא ידענו שקיימים
זו אמריקה, שלא ביקשנו להכיר
מאורות של נסיכי השפל
ומגירות עם דפים מצהיבים
אולי נספר להם,
שבאמריקה שלנו
אף אחד לא נזרק מן הקומות העליונות
באמריקה שלנו
הנהרות לא עולות על גדותיהם
ואת מחייכת, זה תמיד הרבה יותר
מקשיבים לצלילים, נותנים לעצמנו
את המרחב מן הסוף
ואני מציע, אולי השנה
נתנתק מהכל
נשכח את התמונות בטלוויזיה
נכבה את הרדיו
יש לנו מפות מסודרות
אפשר להיעלם בתוכן
את מלטפת את הפצעים שעל פניי
כולנו נופלים פעם אחת,
חלקנו יודעים לקפוץ על המסילה הנכונה
בטלוויזיה, תמונות של אמריקה אחרת
אותה שכחנו בסיפורים
באמריקה שלנו
הספורים הם קצרים
כמה שורות וסוף
באמריקה שלנו, הנהר עדיין על יד היער
והבתים נשארים שלמים
