האושר

מושכת את ידיה מידו, מסיטה את גופה מגופו הדרוך, המגונן. נרתעת לאחור אל הפרוץ, אל הלא בטוח. פניו השואלות מביטות בה בתימהון, אך בעיניו זיק של חיוך, לעג, הידיעה.

הידיעה שהיא תשוב.

לבין זרועותיו היא תשוב.

כמו חיה פצועה היא תשוב, מחפשת מפלט, להישמר בתוכו היא תשוב.

והוא יחבק, והוא יגונן, והוא יאהב. כאילו זו הפעם הראשונה.

והיא תשנא אותו על כך. מדוע? מדוע איננו נפגע? מדוע אינו מגרשה? מדוע לעזאזל הוא מקבלה כל פעם בחזרה? מדוע אינו מציל אותה מפניו?

בכמה אומץ תלוי השחרור, תהליך החף מכל דיעה קדומה, חושבת לעצמה.

יודעת שבשחרורה טמון אושרה. אושר. מה זה בעצם? תמהה... האם אי פעם ידעה אושר? איך הוא מרגיש?

פעם אביה אמר לה, האושר הוא כמו תאנה. כל כך אתה מתפתה לטעום, תענוג הנימוח בפה, אך בן רגע בעודך פותח בתאווה את הפרי הקסום, מגלה אתה את התולעים המבצבצות ומונעות ממך באכזריות את ההנאה, קוטעות בעצמה את הדרך את האושר שרק לפני רגע נראתה כל כך סלולה, כל כך בטוחה...וכך בתי, היה אומר, באופן טבעי אתה נכנע, מותר על האושר, חוטף לך איזה משמש מאותה קערה ומתפשר. זה האושר, היה אומר בעיניו העצובות. מוזר שאבא לא הזכיר אף פעם מה קורה כאשר אין בתאנה תולעים, חושבת...

די, כל היום חושבת וחושבת...מה כבר יכול להיות כל כך עמוק באושר?נו...אושר זה שמחה , זה כיף, זה הנאה. זהו. לא יותר לא פחות. מי קבע? מי מודד? האם גם לזה צריך להמציא סולם? לא יודעת. מה שכן היא יודעת, חייה אינם מאושרים. הם אפילו עוד לא התחילו לטפס על הסולם, הכל חיצוני. היא וגיא זוג מאושר, גרים יחד למעלה משנתיים, סטודנטים, עובדים, מבלים מידי פעם. הוא אוהב אותה אהבת נפש, מעניק לה את כולו והיא נתלית, נאחזת באהבה שלו אליה, מרגישה שבלעדיה היא תנבול. אך ממנו היא סולדת. מתועב הוא בעיניה. ככל שירעיף עליה ככל שתתרחק, ככל שיחבק ויחייך בעיניו הטובות ככל שתירתע.

שונאת אותו על שאוהב אותה.

מצליפה בו במילותיה ובהתנהגותה, בציפיה, בתקווה שיתנהג אליה באופן דומה. אך הוא לא מתקרב לכך אפילו. סגור בשלמותו הפנימית, בשלווה.

והיא? אהבתו הקלה נוחה לה. נאנחת. נאחזת. שונאת.

אולי לכן אינה מאושרת, האם באהבה טמון אושרה?