חוט הכמיהה
א.
ריהוט משרדי פשוט בצבעי עץ-טבעי ניסה להשרות מעט גוון של חמימות באולם הגדול. את הנכנסות קיבלה בחביבות מנומסת מדי רכזת חוגי הערב והפנתה אותן לעבר המיחם שבפינת החדר.
"הרגשנה בביתכן", אמרה הרכזת לכל נכנסת, משווה לדבריה נימה דקדוקית-דווקנית-אנטליגנטית. "יש חלב למעוניינות בקפה, אבל ביום חורפי וקר כזה אני ממליצה דווקא על עלי הנענע".
ואני חשבתי שזהו, הגיע הזמן לקום וללכת. מה לי ולצעצועי-צקצוקי לשון, מה לי ולנסיון הנואש להראות שהכל טוב, אדיב, מנומס וקר. ובגו זקוף ממשיכה הרכזת לנוע בין הנשים הלא-רבות שהחליטו להגיע ל"ערב שירי זלדה" ביום גשום וקר. מחייכת, סופקת כפיים בהתרגשות.
מדוע זלדה? מה מושך אותי לדעת, לחקור, את האשה הבודדה הזאת? בכל אופן, הנה אני, במתנ"ס העירוני, מחכה למרצה, שמן הסתם אמרו לה לאחר בכמה דקות כדי לאפשר לנשים להתכבד בעוגיות סנדוויץ' ובתה מהביל ולשוחח על הבלים.
איך מתלבשים לאירוע כזה? כמובן שטעיתי, כנראה מתוך ידיעה שכולן יופיעו במיטבן, החלטתי, כאילו בכוונה, ללבוש סגנון פשוט כמה שיותר, לומר: בעצם אני עוד מסדרת את הבית, מכינה ארוחת ערב, ורק קפצתי לשמוע קצת על משוררת גלמודה כמוני.
ודווקא המרצה שכעת נכנסת מניחה את דעתי. אשה גבוהה, לבושה בפשטות, בגוונים אפורים, חובשת פאה נכרית, תווי פניה קמוטים אך אציליים. חרדיה, קבעתי. בוודאי משכונת בית וגן. אמריקאית. כולן ממהרות להתיישב, חוץ מהחייבות לסיים את התה ואת השיחה.
הרכזת נעמדת ובחגיגיות מאוסה מציגה את המרצה, שלדעתי גם היא אינה מחבבת את הרכזת. האם הגענו עד הנה לשמוע שיחה של רכזת או להרצאה בשירי זלדה? כמה זמן ניתן ללהג על כלום? ואולי אני סתם נגד כל מה שתעשה? ואולי להירגע ולדון לכף זכות? אז מה אם הכיור עדיין מחכה לידיים גואלות? האם אורח אמור להופיע בביתי? תירגעי. היא דיברה בסך הכל שתיים-שלוש דקות.
שוב ציינתי שהמרצה חביבה עלי מאד, ובקולה הנעים והשקט, החליטה להתחיל מיד בקריאת שיר, ורק "לאחר מכן" "ותוך כדי" לתאר גם את חייה של המשוררת:
שלוֹמי קשור בחוט
אל שלומך.
והחגים האהובים
ותקופות השנה הנפלאות
עם אוצר הריחות, הפרחים,
הפרי, העלים והרוחות,
ועם הערפל והמטר,
השלג הפתאומי
והטל,
תלויים על חוט הכמיהה.
אני ואתה והשבת.
אני ואתה וחיינו
בגלגול הקודם.
אני ואתה
והשקר.
והפחד.
והקרעים.
אני ואתה
ובורא השמים שאין להם
חוף.
אני ואתה
והחידה.
אני ואתה
והמוות.
ופתאום הבנתי מה מושך אותי כל כך אליה. הפשטות כמו המרצה. הצניעות כמו המרצה. הארציות הזו של הבית, השדה והכרם, והתשוקה לשמים, לכוליות, לאינסוף. הרגשתי מעופפת. קצת קר כאן בחדר. מדוע אין חימום?
ופתאום צרחה.
ועוד.
בחורה צעירה, שלא ראיתיה קודם לכן, עמדה ליד פינת התה. כנראה שגם לה היה קר, ואף היא הוקסמה מן השיר וכחולמת הפילה את מיחם המים על רגליה.
קמה מהומה של אנשים אדישים. ניגשים ולא ניגשים. רוצים לעזור אך לא יותר מדי. הציעו לה לשבת, לשתות משהו. אחת הנשים התעלתה על עצמה והשיגה מטלית ואף הרטיבה אותה במים קרים.
והרכזת, הו, הרכזת. מהלכת לכאן ולכאן, מעיפה מבטים חתוליים-עוינים לכל עבר. היא לא תרשה להרוס את הערב. אין סיכוי. אתן יודעות ממתי תוכננה ההרצאה הזאת? כיצד היא מעזה לקלקל את הערב?
הרגשתי כאילו אני מצליחה לקרוא את מחשבותיה תוך כדי הליכה מהירה לעבר הבחורה המייבבת. כבר מרחוק נראית רגלה הימנית כולה אדומה-כחולה. והנשים עצות עצות, והרעש גובר, והרכזת כבר מתיישבת מיואשת בחוסר אונים. ואני מרגישה שעלי להציל את הבחורה, ועלי להציל את עצמי, ועלי להציל את הערב.
"בואי. אני אקח אותך לבית החולים. הרכב שלי חונה ממש בכניסה. אני אעזור לך".
הרכזת נשמה לרווחה.
ב.
כאב הראש שהחל לנקר בראשי בחדר המיון התחדד והפך נורא ואיום. זרקתי את מפתחות הרכב על דלפק הכניסה, הורדתי את נעלי הספוגות מים, העליתי אור בחדר השינה, והדלקתי את הרדיאטור. ובכן השעה כבר שלוש בבוקר. מה עושים בשעה כזו?
הבטחתי לסימה שאבוא מחר לבקרה. טיפוס מוזר. אולי בגלל השפה. הכל אצלם במלרע. זה משגע. אין לה אף קרוב בארץ. כולם בצרפת. שעות רבות כל כך שהיתי עימה ולא שאלתי מה היא עושה כאן. דיברנו על זלדה ועל החיים ושוב על זלדה ועל ההבדל ביניהם. ואיך צרפתיה כמוה מתחברת לשירה עברית.
ומתוך המחשבות נרדמתי. וחשבתי על הצרפתיה. סימה. מה אומר השם הזה? יש לו משמעות? והרגשתי שבעצם גם היא בודדה. אולי גם היא הגיעה לערב התרבות בגלל המלצות ודחיפות של אחרים: חשוב מאד שתצאי, שתכירי, שלא תקברי בביתך. תראי עולם, תפתחי לאנשים. ואל תדאגי, ככה הכל יסתדר.
הנה, אני בחורה צעירה ישראלית שיש לה משפחה גדולה. מאד. וחמה. מאד. יודעת עברית מצויין, וכבר טבוע תו על מצחי - זו אלמנה. ולכן ההתייחסות בהתאם, מרחמים עלי שלא בפני, מנסים להצחיק אותי, כאילו שבחיוך מעושה אני אהיה מאושרת. והנה היא, סימה, לבד בארץ. איזה דיכאון זה להיכוות ממים רותחים כשאין אף אחד שיכול לשבת ליד מיטתך בבית החולים. מה עושים כל היום? מי מביא לה ספר לקרוא? מי מנשק אותה? אצל מי היא בליל הסדר? ושתינו מנסות לכסות את בדידותנו ב"ערב שירי זלדה".
למחרת גיליתי תחבושת לבנה גדולה מכסה על שאסור לראות, ופנים רעננות ומלאות חיים. מן החלון נשקפים הרי ירושלים.
"רואים מכאן את הקסטל?" שאלה סימה, מחפשת התחלה לשיחה חברית.
ואני מיד חשבתי כמה אלמנות הותיר אחריו הקסטל. גם שם, כמו היום, נותרו נשים ללא בעלים, בודדות. ובאמת שניסיתי להתנתק. והזכרתי לעצמי שהגעתי לכאן כדי לבקר חולה, ושלא אני המסכנה בסיפור הזה. אבל יש איזה רצון תמידי להיות עצובה, לחשוב מה היה קורה אילו יוחנן היה איתי. אילו היו לי ילדים. אילו הייתי מאושרת.
"הכל בסדר?" שאלה סימה בצליל צרפתי. ה"בסדר" שלה נשמע כל כך צרפתי, ואני הייתי חייבת להעיר משהו על השפה הזאת, שאולי נחשבת אצילית ומתגלגלת בנעימותה, אך בעברית שלה נשמעת מגושמת וחסרת חן.
"חשבתי על הקרב על הקסטל. את יודעת כמה אנשים נהרגו שם? כמה אלמנות נשארו משם?" ובאלגנטיות שיניתי את המסקנות -
"אז אנחנו צריכות להודות לה' על מה שיש."
הכל מתקטן כשצופים על הקסטל. אולי בדיוק בשל כך בנו דווקא כאן את בית החולים? המיואשים יזכרו שיש מסכנים יותר.
כשיוחנן יצא בפעם האחרונה, נשק למזוזה, אמר שכנראה הם יורדים מהקו בסוף השבוע, וזה אומר שנהיה ביחד עוד שבת. רק ביום שלישי, הוא היום הראשון ל"שבעה" גיליתי ששכח את תפיליו. אף פעם לא שכח לקחת את התפילין והחומש. "אם את הנשק אסור לשכוח, אז ברור שגם את התפילין" היה אומר. ובכל זאת שכח. ומיד כולם מנסים לנחם במחשבה נדושה: הוא כנראה כבר ידע שלא יצטרך להם עוד... וכאן על כולם היה להנהן בראשיהם בהסכמה כואבת ולחשוב מה מעודד במשפט שכזה. די, תשתחררי כבר. תשכחי. את אשה צעירה. איך היא מביטה בי. ומשום מה הרגשתי צורך לספר לה הכל.
אני כל כך מרחמת על עצמי, ואני כל כך שונאת שמרחמים עלי. הבעות פנים עצובות כאלה שמשתתפות בכאב גורמות לי בחילה. די, סימה, אל תסתכלי עלי ככה. אני בסדר. אני כל כך מסכנה. עוד מבט אחד כזה שלה ואני פורצת בבכי. הנה. זה בא. ואני בוכה. וסימה מציעה לי נייר טואלט. ואני מייבבת מבושה. אני שונאת שמרחמים עלי.
ברחתי החוצה.
וחזרתי.
"טוב, סימה. מספיק. עכשיו אני שלך. ספרי לי מי את. ואל תנסי להחזיר אותי אל הסיפור שלי."
והיא סיפרה על הוריה המבוססים בצרפת, ועל תחושת הדחיה שלה מהם ועל הגעגועים אליהם, ועל הרצון להתרחק מצרפת ועל הגעגועים שלה לצרפת. ובמילים בוטות, חדות ופשוטות מאד, תיארה את בדידותה, וביקרה את החברה הישראלית שלא כל כך יודעת להתחבר לאחת שמדברת במבטא שונה. "מדברים אלי בקול רם, צועקים לעברי, אומרים את המילים לאט לאט, כאילו אני תינוקת בת חצי שנה, כאילו אני חירשת, וכאילו שככה אני אבין טוב יותר". ושהיא רק בת עשרים ואינה יודעת לאן פניה מועדות. ושאחיה, הגדול ממנה, חושב אף הוא לעלות לארץ "אבל אני לא בטוחה אם לשקר לו ולעודד אותו לעלות לכאן או לומר לו את המציאות כפי שהיא".
ושוב בכיתי.
ושוב נייר טואלט.
ושוב יצאתי מהחדר.
וכעסתי. כעסתי על הצבא הזה שהרג לי את יוחנן. מה, הם לא יכלו לשלוח מסוק שיפוצץ את הבית? האם אשתו של המחבל חשובה יותר מבעלי? האם הילדים של הרשע ההוא חשובים יותר מהילדים שהיו יכולים להיות לי?
וכעסתי על הישראלים שלא יכולים לקבל מישהו שאיננו בדיוק כמותם. כל מה שלא בדיוק מצטייר כנורמלי לגמרי: לך יש מבטא, ואילו את אלמנה. ומיהו בכלל ה"ישראלי" הזה שמותאם בדיוק לפי המידות? אותו "יפה הבלורית והתואר"? רק לו יש תו תקן ישראלי.
ג.
יוחנן תמיד טען שאני רגשנית מדי. אילו היה רואה אותי עכשיו היה מת. מבושה. וכשמציפים אותי רגשות שכאלה אני פונה אל הבית החד-קומתי, עטור שיחים, שפרחיהם סגולים ובתוכם נקודה צהובה – בית משפחת לביא. הוריו של יוחנן כל כך ישמחו אם אגיע. הם כל כך מצפים. ותמיד הם אומרים שאני צריכה לנתק את הקשרים עימם. להכיר אחרים. לצאת ממעגל השכול האין-סופי הזה. וברור שהלכתי להורים שלו. איך אני יכולה לצער אותם אחרי כל מה שעבר עליהם? פעם אני חייבת לברר מה שם השיח הזה. שעות ארוכות אני מסוגלת להתבונן בניגוד הזה, בפראות האצילית שיש בו בשיח, המשלח ענפיו לכל עבר, לבין פריחתו שכל כך מרתקת ומסודרת.
וגם כאן, כמו תמיד, זה נגמר בבכי. בהתחלה רק העיניים בורקות. ומציעים תה שמוגש תמיד על צלוחיות הגשה, שמא ישאר כתם על השלחן הסלוני העתיק. ובאיזשהו שלב תקום אמו לסדר את מפית התחרה שעל המזנון, עליה נחה תמונתו של יוחנן. זהו המפלט הקבוע. כך גבה אלי, ואינני אמורה לראות אותה בבכיה. רק לעיתים רחוקות ישמע בחדר קול גניחה, יבבה חנוקה, שנפלטה לה לאשה שצריכה להראות חזקה. ומכאן עלי רק לנחש מה תפקידו של האבא.
"אני חייב ללכת למנחה, טוב? מתי נתראה שוב?"
וזהו כבר רמז עבה לאשתו, איתות לכך שעליה להתגבר ולחזור לתקן המארחת. אבל בעצם כבר אין על מה לדבר. ושתינו נבוכות. ואני קמה, מחמיאה לה על הניקיון התמידי, נושקת על לחיה, לוקחת את התיק ויוצאת.
וכבר ערב, והרוחות מנענעות את ענפי השיח-שאינני-יודעת-את-שמו. וקטפתי לי שלושה ענפים קטנים מלאי פרחים סגולים עם נקודה צהובה.
ומעניין שהאדם היחיד שעלה בראשי היה אחיה של סימה. האם מצבי כל כך נורא שאני מתאהבת כבר במישהו שאיני מכירה? מחר אומר לסימה שאולי כדאי בכל זאת שאחיה (מה שמו?) יעלה לארץ הטובה הזאת.
