אני מרגישה שאני כלואה בתוכי, אני לא מצליחה לשחרר את עצמי.
אני עדיין מרגישה חרדות, אני כל הזמן מרגישה מתח מתבשל בתוכי, אני ממש מרגישה את הלב שלי כל הזמן בפעילות יתר, חסר מנוחה.
אני מרגישה שאין לי תקווה.
אני מרגישה זעם על ה' ,אני לא מבינה למה הוא שם אותי בעולם הזה, אני לא שייכת לעלם הזה כאילו זו היתה טעות מסכנה שנפלתי לכאן, הייתי צריכה להישאר למעלה.
אני מרגישה מבוזבזת, אני לא ממצה את מה שאני יכולה להוציא ממני.
אני מרגישה שאני מנתקת את עצמי מהסביבה, אני לא רוצה לשתף פעולה.
הכאב הוא בלתי נסבל ואני מנסה לברוח ממנו ללא הצלחה.
אני מפחדת מעצמי, מכל דבר, מתנצלת על כל דבר, מרגישה שלא מגיע לי שום דבר.
אני לא מבינה איך כולם חיים את החיים שלהם ואני לא מצליחה לעשות כלום.
אף אחד לא צריך להתעסק עם פחדים ומחשבות כמו שלי.
המח שלי, כל הזמן יש בו מחשבות ללא הפסקה, זה מחרפן אותי.
אני לא מצליחה להפעיל את הפה שלי.
זוכרת שהיתה תקופה בבית הקודם שהפסקתי לדבר, פעם היית זוכרת את זה בברור, עכשיו הרבה פחות, אף אחד לא עשה עם זה שום דבר, לא ניסה לברר מה קורה איתי.
* אני מרגישה שאני צריכה לעבוד ולהתאמן על ניתוק רגשי, הרבה פעמים אני מתחילה לבכות ללא סיבה, מלראות או לשמוע משהו, זה מאוד מפריע לחיים תקינים.
* אני מרגישה שמשהו מתבשל בתוכי, הייתי מתה לצאת מאיזון, להשתגע וכשזה לא קורה לא רק שאני בן אדם רגיל אלא אני נסגרת הרבה יותר, מעין הכל או כלום.
כשהייתי ילדה קטנה הייתי מאוד נמרצת, חסרת גבולות, מוציאה יותר את מה שיש לי על הלב, עכשיו הכל נסגר.
פעם חלמתי שאהיה משהו גדול, הייתי בטוחה בזה שאני משהו גדול ושבטוח אני אצליח לעשות את זה, היום זה לא נראה באופק, מצחיק אותי הנאיביות ששהיתי בה.
* פעם חלמתי על קשר, הים אני לא יכולה לראות את עצמי בזוגיות, מה הטעם אם אני צריכה להסתתר גם מהבן זוג שלי, זה בזבוז אנרגיות, זה לא מושך אותי כמו פעם, זה נראה לי חסר תקווה, זה נראה לי שזה מסמן שבר מאוד גדול אצלי, כי פעם חשבתי שאהבה היא תיהיה התקנה בשבילי, היום אני מבינה שאני עצמי כ"כ מסובכת שאהבה לא תעזור.
הייתי כ"כ רוצה להתפרק ואני לא מצליחה.
הייתי רוצה חברים שיבינו אותי , אבל אין לי אף אחד.
נראה שמי שיש לו חברים הכל יסתדר אצלו בסופו של דבר.
אומרים לי- את לא מבינה את החשבונות, כל דבר ודבר שקורה לא קורה סתם, זה רק נראה לך שהעולם הזה שורר בתוהו ובכאוס, אבל את רק לא מבינה ואת רק לא קולטת שלכל דבר יש סיבה שאלו חשבונות מדוקדקים ביותר , שיש בורא ושליט לעולם.
אני באמת לא מבינה ולא קולטת את זה.
נראה לי שזו ציפיה מוגזמת מידי מאיתנו להבין ולקלוט כזה דבר, אף אחד בשמים לא יכול להאשים אותי שאני לא מבינה את זה.
שישים-שבעים שנה זה המון המון זמן, עשרים שנה כבר הרגו, מחקו, רמסו אותי לגמרי, מה יישאר ממני עוד שישים שנה?!
איך יש אנשים שנולדו עם חוט שידרה כזה חזק ושלי כ"כ רעוע.
אני מרגישה שיש גרעין משותף לרוב בני האדם ואני לא שייכת אליו, אני מגרעין אחר.
מתסכל אותי לעמוד בפתחו של יום משמים שבו אני שוב אצטרך ליהיות כלואה, להלך מתה- חיה ולשכנע את כולם שאני חיה כשבעצם אני מתה.
זה עול נורא גדול.
* אין לי מושג איך אני יוצאת מהסבך הזה, ה' קצת עוזר וכנראה שאני לא מבינה והוא הרבה עוזר, אולי בפרספקטיבה שלו הוא רואה את העצב המתמשך שלי לא בנקודת זמן אחת כי אם בנקודה מתוך ציר זמן שהוא בעצם אין סוף ויודע שהעצב הזה לנשמה שלי הוא נסבל או משתלם או לא יודעת מה אבל לבן- אנוש שכמוני אין את האפשרות להסתכל על המצב כך, הכאב הוא ממשי, נקודתי, מוחשי, הולם בי, ואני מנסה לעלות את החלק הבהמי שבתוכי למעלה, מנסה מנסה ומקווה שאני אצליח.
* בן זוגי כרגע לא נמצא איתי,
לצערי icouldnt care more less,
אני רק לא רוצה לפגוע בו, רוצה שיהיה מאושר, רוצה שימצא אהבה שראויה לו, רוצה מאוד מאוד מאוד שיוקל לו, שיהיה לו טוב וכיף ואושר בחיים אבל בלעדי.
איך עושים את זה?
איך מסבירים שקר לאורך זמן, איך יוצאים מהסבך הזה, סבך בתוך סבך בתוך סבך גדול מזה.
