מְנַסֶּה אָדָם לִזְעוֹק אֶל הַמִּדְבָּר, אָיֶה אֲנִי וּמֵהֵיכָן?
אַךְ תְּשׁוּבָה יְקַבֶּל רַק מִן הָאֶבֶן הַדּוֹמֶמֶת,

כִּי בַּמָּקוֹם בּוֹ נִמְצֵאת הַדְּמָמָה הַקַּרָה,

קָיָּם יוֹתֵר מִחוּט אֶחָד שֶׁל תִּקְוָה,

שֶׁבַּשַּׁלֶכֶת יָשִּׁיר אֶת עֲלֵי הָחָיִים, עֲלַי.

רוֹצֶה אָדָם לִשְׁאוֹל כּוֹכָב, לָמָּה אֲנִי, וְאֵיךְ?

אַךְ תְּשׁוּבָה יְקָבֶּל רַק מִן הַפֶּרַח הַמְּלָבְלֶב,

כִּי הַפֶּרַח הַמְּלָבְלֶב הוּא הַיָּחִיד שֶיָאִיר לִי בְּחִיוֹכוֹ אֶת מַעֲגְלֵי הָחַיִים,

וּבִפְרִיחָתוֹ, אֶת גּוֹרַל הַטִּבְעִיוּת הַמִּתְחָדֶשֶׁת.

(וּכְבַר רָאִיתִי עֲלִיצוּת בַּצֶּמַח, גַּם בַּאֲפֵלַת הָחֹרֶף)

מִשְׁתּוֹקֵק אָדָם לִבְכּוֹת אֶת מַר גוֹרַל הָאֱנוֹשׁוּת,

לְהַטִיל חִצִּים טְבוּלִים בִּדְמָעוֹת אֶל מַטְרָת הָרֹעַ,

לִזְעֹק אֶל הַמִּדְבָּר, וְלִשְׁאֹל אֶת הַכּוֹכָב,

אָיֶה אֲנִי, וּמֵהֵיכָן,

לָמָּה אֲנִי, וְאֵיךְ, בְּמַחֲשֹׂפֵי הַלֹּא, בִּקְלִיפּוֹת הַתַּרְעֵלָה.

וְאוּלַי אֶבְרָח לִי אֶל הָאֶבֶן הַדּוֹמֶמֶת וְהַפֶּרַח הַמְּלַבְלֶב,

אַטְבִּיעַ אֶת חֵרוּת עַצְמִיוּתִי בְּנֹגַהּ זוֹהֵר, אַךְ אֲעַמְעֵם אֶת טַהֲרָתַהּ העצמית.

וְאוּלַי, מֵרְכַּז הַתְּהִיוֹת הוּא בִּכְלָל חֵרוּת עַצְמִיוּתִי הַשּׁוֹאֶפֶת לְחִיּוּך פֶּרַח מְלַבְלֵב,

וּלִזְעָקַת אֶבֶן דּוֹמֶמֶת,

בְּתוֹכְכֵי הַסְּגִידָה לַשֶּׁפֶל.