הלוואי שהזמן פשוט יעצור
רק לרגע.
רק כדי שיהיה לי זמן לחשוב
בלי שיקרו עוד ועוד דברים.
בלי שיעלו עוד ועוד רגשות.
מחשבותיי מתערפלות
מתמזגות עם הפחד,
תחושות הבטן והלבטים.
הלב דופק חזק
עד שנדמה שאתעלף,
דמעה זולגת לה לאט
מרטיבה את הלחי,
את הצוואר...
ונספגת בשרוול חולצתי.
וככל שאני כותבת
הזמן עובר ועובר,
השעון מראה עוד דקה
ועוד שעה.
ופתאום אני מבינה,
שככל שהזמן עובר-
אני מאבדת אותך יותר.
