במסתרים,

בין נקיקֵי נשמתךָ

מסתתרת, מתחמקת, לפעמים מהססת

ליבָת נִשְמֵי נשמתךָ.

רכה כְּצָמְרוּרֵי עננה חולפת ביום בוסר קיץ,

לבנבנה, טהורה וחובקת

נושאת כאטלס יחף, את מסע הכדור

המתגלגל ומסתובב ללא לאות

ומשנֵה,

את זוויות החיוך

הנפרשות,

מעת לעת

בין תְּלַמֵי קמטיךָ,

המתחייכים מעצמם.

במסתרים,

עת נוסקת נשמי נשמתךָ

אט,  אט,

נאספים בִּצלילֵי מוֹרָד

אֵגלי דִמעות המסע

עוצמת המשא

וכֹל מַשמע סִבלות מַראותיךָ

נוטפים לאגם הנִגלֵה

לעת שחר,

כי לִחְלֵח

את בְּדָל

נוצת יְצועךָ.

ואני,

הנושאת עיני להתבונן –

ואני,

הנושאת את משא הבל עוולות העולם

הניתך עם ליִל מפניךָ,

דוממת –

חרש לוטפת –

ואוספת טיפותיךָ בנשיקת עולם.