מאז ומעולם שנאתי את בית ספרי, אפילו כשהייתי בכיתה א' ולא הכרתי את בית ספרי-שנאתי אותו מהרגע הראשון שראיתי אותו
תמיד חיכיתי שאגיע כבר לכיתה ו' כדי שאהיה קרובה יותר ויותר לצלצול הגואל של סוף הלימודים ביסודי, מה שאני מכנה-הצלצול האחרון
למרות שעבר הרבה זמן-הגעתי לבסוף לכיתה ו' וידעתי שהצלצול שחיכיתי לו כ"כ הרבה זמן,יהיה בעוד פחות משנה
ספרתי את הימים בלוח שנה,עד שהגיע היום האחרון ללימודים-ובו הייתי מאושרת עד הגג
ספרתי הכי חזק מכל ילדי הכיתה אחורה-עד שהגיע הצלצול
רצתי מהר אל השער ויצאתי מבית ספרי ראשונה.הסתובבתי לאחור כדי להוציא לשון לבית ספרי,אל לפתע-משהו עצר בי
חשבתי על כל הדברים הטובים שיצאו בגלל שהייתי בבית ספר:המורות כעסו עלי רק שעשיתי משהו לא טוב,ולא כי הן שונאות אותי;לא הייתי מגיעה לכיתה ו' בלעדיו;היו שיעורים דווקא מעניינים;היו בו הרבה דברים שאהבתי ועוד
ואז הצטערתי שחיכיתי כ"כ ליום הזה-היום השמח בחיי נהפך ליום העצוב ביותר בחיי
בחטיבה חברותיי התפלאו שבכו כ"כ ביום האחרון ללימודים-ואני התאכזבתי שלא בכיתי,מה שהפליא את חברותיי עוד יותר
עכשיו,כמבוגרת - אני יודעת שנהנתי הכי מהבית ספר ההוא יותר מחטיבה והתיכון, ואני כ"כ מתגעגעת אליו-עד שאני רוצה ללמוד בו מכיתה א' עד כיתה ו' מהתחלה
