המילים היפות האלה, כ``כ מפתות...
נלכדתי ברשת, שהיתה מצופה באהבה.
הכול שקר, כל הבנים אותו הדבר.
הדימעה, הפכה לדמעות, הדמעות, הפכו למפל של שינאה, טינה, והרבה כאב.
הוא לא מפסיק לזרום, העיניים כבר נהיו מרוקנות, חסרות מהות, חסרות ניצוץ, מבט.
אין לי למה לצפות.
אסור לצפות.
תמיד מתאכזבים בסוף, התפוח בסופו של דבר נרקב,
הקשר שנקשר בחוזקה, אט אט נפרם.
נותר רק לשכוח רגעים ארוכים של אושר, רגעים זמניים שלעולם לא יחזרו.
לחפש נחמה, תחליף שלעולם לא יחליף אותך,
לחפש תרופה לצלקת, שנחרטה בסכין כבר מזמן, ועכשיו הכאב מתעורר.
הדם יוצא, ואיתו כול תמונה שנינצרה בלב ולא הוסרה זה מכבר.
הדם זורם,כמו הקשר שלנו ז``ל, זורם אל הלא נודע.
עד שהתייבש, ללא מטרה,ללא הצלחה.
והכתים דבר כ``כ נקי, טהור.
עור נוצץ, עדין ורך, הפך למצהיב, נוקשה, מבחיל.
הלכתי לישון, להרדים את הכול, לעצור את הזמן מלכת.
לעצור אותך מלכת.
לפני שנרדמתי, ביקשתי מהירח שימסור לך שעדיין לא מאוחר,
אפשר עוד להתעורר, אבל.. אתה כבר ברחת עם השמש
כשליבך עוד אצלי ביד, הרחק ממנה, הרחק ממני.
וטיפה של דם שבחרה לרדת מהעין, זהו אני בעננים,
הם כבר יחזירו לך את הלב, שאשבור בעוד רגע קט.