ישבתי לי במחילה ובהיתי בתקרה, כמו אין משמעות לחיי. מה אני עושה כאן? תהיתי. למה אני לא שם? האם זו המחילה שלי? מי קבע את זה? מי בנה אותה ועיצב אותה בעבורי? באויר רצדו סימני שאלה, הם דווקא היו צבעוניים כפרפרים. לפתע, ידעתי, שמעל לתקרה המדומה הזאת - נמצאת התשובה, ושלוות אלוקים ושמחת החיים, ולא ידעתי איך לפרוץ. כעסתי שאינני יכולה להגיע, נעלבתי, עייפתי מכדי לחשוב, עד שכבר לא זכרתי מה רציתי ועל מה אני כועסת. לקחתי משהו בידי, חפץ מתכתי קר, השמעתי בום.      השקט צרם את אזני, דממה שצועקת יותר מן המילים, רציתי להשאר יותר משרציתי לברוח, עד שגיליתי את הפצע המדמם על התקרה. זה כאב בי, זה חתך בי, עד שנכנסתי לקהות חושים מוחלטת, נכנסתי לחדר השינה וכיביתי את האור, כאילו אני לא שם. כאשר יצאתי, כעבור ימים, ראיתי שהפצע הגליד, ניסיתי לראות מה קורה, היה פתח כלשהו אבל זה היה כואב, העדפתי לא לגעת. אבל פתאום היה פתח, ופתאום לא ידעתי מי עשה ואתו, ומי עשה ואתו כואב כל כך. הנחתי זכוכית שם, לפני התקרה, שלא אכאיב, שלא אגע, ושלא אגיע... אולי הגיע הזמן להוריד את הזכוכית, אינני יודעת, אני מפחדת כל כך מהכאב, והלא מהו? רק כאב, כשהרצון שלי יגבר על הפחד, אזי לא אחוש את הכאב. הוא יהיה , ולא יהיה לי אכפת. אבל עדיין, הפחד, והעצלות קצת, משתקים את הרצון החזק שבוער בי להסיר את התקרה הזאת לגמרי.   אני זוכרת פעם אחת, כשהיא כאילו לא היתה, וזה היה כל כך טוב, כל כך טוב שאין לכם מושגף פשוט הכל נהיה טוב, ולא משנה כמה מסובך הוא היה. אבל למה זה כואב כל כך? למה זה מפחיד כל כך? הנה חוזרים הפרפרים לשייט בחדר, והם נראים עתה יותר כזבובים טורדניים. הלואי ואוכל כבר להגיע! כל הדברים במגירות ועל השולחן מתגמדים מול הרצון הזה, אבל אולי הוא חלק מהם והם חלק ממנו? אולי אם אני אכניס שינוי בבית - במחילה, זה יעזור לתקרה לימס, לימוג? הלואי...