מאמר לראש השנה – "ימי רצון"

ראש השנה הוא יום בריאת האדם. הבורא ברא את הנשמה וקרא לה "אדם", במטרה להעניק לה הנאה אינסופית

כל החגים ביהדות מסמלים שלבים בדרך הדרגתית של גילוי העולם העליון והבנתו, והתקרבות אל הבורא, עד איחוד רוחני מלא איתו. פסח למשל, מסמל את היציאה הרוחנית של האדם מתחושות העולם החומרי אל תחושות העולם הרוחני. בנוסף לתחושת העולם הפיזי, האדם מתחיל לחוש גם עולם חיצוני, רחב יותר. הוא מתחיל לראות ולהבין את הכוחות שמנהלים ומשפיעים על החומר בעולם שלנו, ושכתוצאה מכך קובעים את האירועים והתהליכים בעולם שלנו.

פסח הוא החג היחידי שעדיין קשור לעולם החומרי שלנו, וליתר הדיוק, ליציאה ממנו. כל יתר החגים משקפים תהליך של גילוי עולם הרוח על ידי האדם והבנתו.

התקדמות רוחנית בעולם העליון אפשרית לפי מידת הבנת חוקיו. את קבלת "ספר ההדרכה", רשימת החוקים, שבהתאם להם מתבצעת העלייה הרוחנית, מסמל חג מתן תורה, שבועות.

במהלך ראש השנה ובמשך עשרת הימים שאחריו, ועד ליום כיפור, האדם יוצר בתוכו מעשר ספירות (בכל יום ספירה אחת) את מה שקרוי "כלי הנשמה". כלי זה מתמלא באור העליון במהלך חג הסוכות. לפני לכן היה זה כלי ריק, ובו שאיפות - תחושת מחסור. בתקופת הזמן של יצירת הכלי אנו מבקשים סליחה, עושים דין וחשבון לעצמנו, ומסכמים את דרכנו עד היום. מצבים אלה באים לידי ביטוי במעגל התפילות.

מהי למעשה משמעות ראש השנה היהודי? מאיזה נקודה מתחילים לספור?

ראש השנה הוא יום בריאת האדם. הבורא ברא את הנשמה וקרא לה "אדם", במטרה להעניק לבריאה הנאה נצחית, אינסופית. מלבד השאיפה הזו לקבל עונג, הבורא לא ברא דבר. בחוכמת הקבלה השאיפה הזו נקראת "רצון לקבל", והכוונה היא "רצון לקבל הנאה".

לפיכך אנו מבחינים בשני גורמים: הבורא, והשאיפה לקבל הנאה שהוא יצר. השאיפה לקבל את ההנאה נקראת בחכמת קבלה "כלי".

לקבל הנאה ממה? מהבורא בעצמו! תחושת הבורא על ידי הבריאה מסמלת הנאה. בחוכמת הקבלה ההנאה הזו נקראת "אור".

אדם הראשון ובריאת העולם

כולנו קשורים בינינו באמצעות כלי נשמת האדם. מהעצם הרוחני הזה שנקרא "אדם" או "אדם הראשון" כאילו יוצאות 600,000 קרניים, וכל קרן יוצרת בסופה גם נקודה קטנה שנקראת "נשמה". יצירת האדם ברוחניות חלה במהלך "ראש השנה" הרוחני. מכאן מובנת חשיבותו של ראש השנה לעם ישראל –משום שהוא יום ההולדת הכללי של כולנו.

בריאת העולם התחילה ביום הראשון ונמשכה חמישה ימים, ולחילופין, על פני חמש דרגות רוחניות. האדם נברא ביום השישי. יש להבין שאין המדובר בתהליך התהוות החומר הגשמי אלא בבריאתה של הנקודה הרוחנית המכונה "אדם", או במילים אחרות, "נשמת האדם".

האדם שהיה מצוי בדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר ביום השישי, לא חיכה ל"שבת" - המצב בו רצונותיו מתוקנים, וקיבל לתוכו את אור הבורא בעוצמה אדירה. נשמת האדם הראשון, שלא הצליחה להגיע למטרת הבריאה בעזרת פעולה רוחנית אחת, נשברה ל- 600,000 חלקים, וכל חלק התחלק לאלפי חלקיקים נוספים. חלקיקים אלה נמצאים בתוך נשמות, כלומר בתוך נשמות בני האדם שחיים כיום בעולם שלנו. טעות נפוצה היא להתבלבל בין כוח החיות הגשמי ולחשוב שבכל גוף גשמי מצויה נשמה. נשמה אחת עשויה להימצא בקבוצות גופים שונות וכן הלאה.

כל אחד מחלקיקים אלה צריך להגיע לתיקונו הפרטי. הוא מבצע זאת בתהליך מתמשך המתחלק לגלגולים רבים. לאחר מכן מתווספים כל החלקיקים יחדיו לנשמה אחת משותפת, ומתקבצים למערכת רוחנית עצומה שנקראת אדם. איחוד החלקים השבורים לשלם אחד, הוא הכלי שבו שוכן הבורא. כנגד איחוד הנשמה עם הבורא מצויים לנו בעולם שלנו חגי הסתיו. תחילה, בימי ראש השנה, מתבצע ניתוק מלא של הנשמה מהבורא. תהליך זה קרוי בקבלה "נסירה" ומתואר בהרחבה בזוהר ובתלמוד עשר הספירות. נסירה מקורה במילה מסור, שכביכול מנסר את המערכת הזו לשני חלקים.

עשרת ימי תשובה

בעשרת הימים מראש השנה עד יום כיפור, הנשמה, שהופרדה מהבורא, מקבלת עשר ספירות: כתר, חוכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות ובהדרגה מאמצת את תכונות הבורא. "ספירה" מלשון "ספיר" - נוצץ.

בשונה מההתייחסות העממית, בקבלה עשרת הימים אינם נחשבים כימי אבל, אלא להפך - ימי דין וחשבון. בפרק זמן זה מתווספים רצונות לא מתוקנים רבים, שלאחר מכן עוברים תיקון ומתמלאים באור. לכן אלה הם ימים טובים מאוד וצריך לקדם את פניהם בשמחה, בהתאם למטרתם הרוחנית.

ביום כיפור מתבצעת הכללה סופית של כל עשרת הספירות בנשמה הכללית. ומיום כיפור ואילך מתרחש תהליך של "המתקה", מלשון "מתוק", כלומר תיקון: תהליך של שינוי תכונותיה האגואיסטיות של הבריאה לתכונות הבורא. מכיוון שהבריאה הופכת דומה בתכונותיה לבורא, מתחיל הבורא למלא באורו את עשר ספירות הבריאה. הנשמה מתחילה להתמלא באור הבורא, וחשה זאת כעונג עצום.

זמן להשתנות

במשך חגי הסתיו מקיף אותנו מלמעלה אור רוחני בעוצמה חזקה מאוד. במקיף הכוונה בהרגשתנו הפנימית, בנשמותינו. "אור מקיף" זה מביא לעלייה רוחנית, כלומר מעלה ומנקה אותנו. הימים האלה נקראים גם "ימי רצון" - ימים רצויים. כלומר הבורא - ההשגחה העליונה - מתייחס באהדה לפעולות שלנו, כל עוד הכוונה היא להתקדם לקראתו.

"מה הטעם בחיי? מהי משמעות חיי?" - שאלות אלה ודומות להן עלינו לשאול בימי ראש השנה ויום כיפור. התשובה עליהן, שהיא קבלת האור, נדחית לימי סוכות ושמחת תורה. שני מצבי הבריאה מנוגדים: מצד אחד, בראש השנה, יום כיפור ובימים הנוראים מתעוררת השאיפה האמיתית להגיע לשלמות והתפתחות רוחנית; מצד שני, בחגי סוכות ושמחת תורה מתמלאת הנשמה שעברה תיקון באור עליון. במהלך תקופת החגים האלה מומלץ לקרוא בספרי חוכמת הקבלה, מכיוון שמלמעלה ישנה הארה חזקה במיוחד. בקראנו בספרי המקובלים המספרים על אותם מצבים רוחניים, אנו מזרזים את פעולת האור העליון כלפינו.

בתפילת ראש השנה נאמר כי "תפילה, צדקה ותשובה מעבירים את רוע הגזירה", כלומר גם אם האדם נועד לחוות כאב, סבל וצרות, שלוש פעולות אלה מונעות את העונש. בעולם הרוחני, העולם העליון, לא תיתכן פעולה כזו, כפי שתיתכן בעולם שלנו, כאשר האדם מבקש ומקבל תשובה. פעולה בעולם העליון מבוססת על תיקון (שינוי) כוונת האדם, ולאחר מכן הוא מקבל את התמורה.

לפיכך כל בקשות האדם צריכות להתמקד בעזרה לתיקון ולא בבקשת סיוע אישית קטנה. על האדם לבקש לקבל כוח רוחני, כדי להיות מסוגל לפעול בהיגיון, לתקן את כוונותיו, ולהתקרב על ידי כך לבורא. הכל תלוי, אפוא, באדם ובמאמציו הרוחניים בכיוון הנכון.

מכאן אנו מבינים כי "תפילה" היא למעשה יצירת שאיפה רוחנית - יצירת הכוונה בתוך כלי הנשמה. "צדקה" נקראת בחוכמת הקבלה "מסך", ומשמעותה הגבלת השימוש באגואיזם. המסך נוצר על שאיפה רוחנית כדי לכוון את השאיפה הזו רק לכיוון של התעלות רוחנית ולא למען תענוג עצמי.

"תשובה" היא תהליך שבו בעזרת הכוונה והמסך מתבצעת עלייה רוחנית, התקדמות אל עבר האור וחזרה לאינסוף, תשובה לבורא. על ידי כך האדם מנטרל את כל המחסומים, את כל הסבל ונכנס אל תחום האור העליון. כל התופעות והאירועים שאנו חשים כיום כשליליים, כל הסבל שלנו, קורים רק בגלל היעדר אור הבורא סביבנו. לכן עלינו להבין שבעלותנו לדרגה רוחנית גבוהה יותר, נוכל להרגיש ולקבל את האור העליון ולהימנע מגזר דינו של הבורא.

כלפי הבורא אין לנו צורך לבקש סליחה. ככתוב "לבל יידח ממנו נידח". כלפי הבורא השלם אין איש שעושה משהו מחוצה לרצונו. אולם כל איש שבודק את עצמו, צריך לבדוק את עצמו לא כלפי הבורא, אלא כלפי מחויבותו לכלי הכללי העולמי, לנשמת אדם הראשון ולתפקידו כלפיה. האם אני מביא תועלת, כחלק פעיל, הכרחי באותה נשמה? עלינו להבין שהכלי הכללי, אוסף כל הנשמות במבנה הרוחני שנקרא אדם הראשון, הוא עושה זאת. הוא מתקן את כל הנשמות, הוא מסדר אותן, כל נשמה כתא פעיל בגוף הכללי.

לכן לכל אחד מאיתנו אחריות גורפת להתקדמות רוחנית כלפי הנשמות האחרות. ורק מצבו והתקדמותו הרוחנית הפרטית היא שקבעה את הרגשתנו הכללית בשנה שחלפה, והיא שתקבע את הרגשתנו בשנה החדשה.

שנה טובה.