אני רוצה להיות הכלב שלך
דרך תוכנה למסרים, קילומטרים גלולים של חומרה,
הרבה יותר קל לומר את זה;
לבקש
את אומרת
בוא כמו שאתה
בגראנג´ של נירוואנה
בדירה קטנה בפלורנטין
מילים חותכות כמו סכין
תכין לי קפה
אני מכין
את פותרת תשבצים
תעשה לי כלים
אני עושה
את פותרת
עכשיו תתלה כביסה
תולה,
אם היה לי זמן לחשוב, בוודאי היה לי נדמה שהנה
אנחנו מתנבאים במחנה
דברים כאלה כבר לא קורים היום, אולי בעבר הרחוק
אולי בעתיד הבין גלקטי, פינת קפטן קירק
את עושה את עצמך לא מרוצה
זה התפקיד שלך ואני מציית
מתרגל את עצמי שוב ושוב
בהכנת קפה למפקדת
כשאני מגיש אותו את נותנת לי שהות להביט בך כך
בשיער הדבשי, בעור הלבן הרך הנמתח, בבד הדק
ובאויר הזורם דרכו
איפהשהוא כשעשינו תוכניות לעתיד
הלך לאיבוד משהו אלמנטרי
קשה לי אפילו למצוא מה אני בעצם מתכוון
בין ערימות של מילים
[סימפטום של דור האיקס..]
אולי משום כך הסדר הפשיסטי החדש
נוח לנו, כמו הפשע, פונקציונאלי לחברה(!)
בסוף נתחבק, יום אחד,
או שימאס לנו מהמשחק
או שממילא נהיה זקנים מדי
(מי יודע, אולי זה יקח שנים)
יש מילים שכשהן נאמרות בהקשר מסוים
יוצרות תגובת שרשרת
ובאה גאולה לעולם.
לכן אני חושש לקנח במשפט בו פתחתי, נכבדות
- אך - אולי שמך כמו חומת אבן יסייע, לכל הפחות
לשלוט
באש הגדולה שתצא.
סיימתי לקפל הכל
ועכשיו אני עייף ומרוקן
והולך לישון, או למות זמנית
וגם את כבר לא נראית
הילדה שהיית
התעצמנו מאז,
אפרת
