אחד בשם יותם, רצה להיות פרחח. לא אבה עבודה אצל זר, בשם שכר. ליקט פירות מן העצים אפילו שניטעו בשדות זרים. לקח רק מה שדרוש למחייתו, וגם קצת לרווחתו. גם ביקש להתחבב על הבריות. לקח רק מאותם אנשים שבקרב הבריות מכנים עשירים ומפונקים. הבריות לרוב, עמל יומם קשה, ושכר עמלם דל, כך סבורים לרוב. יותם זה בלשון החוק נקרא גנב, בלשון קשה יותר גזלן, אך הוא דבק באמונתו כי צדק הוא מכולם, וכי חוק ההשתמרות ראש וראשון הוא מכל החוקים, ותקף הוא מעל מכולם. והוא אינו אלא עוסק בהשתמרותו הדלה, ומסתייע באנשים שרווחתם הרבה מפיקים מאנשים דלים וחלשים מהם.
איתרא מזלו של יותם, יש יאמרו כגמול על מחדליו. גזל יותם גזלה מאחד צח. לא סתם פרחח, כי אם רב גזלן, רב שרירן, אדיר ואכזר. שמו יצא כגזלן מבין כל הגזלנים. איש הרג לפצעו, וילד לחבורתו.
פני צח אדמו, וקרקשו, וכרכמו, והבילו. והוא שרק כקטר, התפרץ וצד לו ילד אורח, רוצץ גולגלתו, מלק צווארו, קיפד ראשו, וגם אחר כל זאת לא כילה זעמו. כי זהות הגזלן לא נודעה לו, הן יותם אינו סתם גנב פוצלח, כי אם יסודי במלאכתו הקדושה, וחרישי כאדמה.
אז צח עצר, אנס עלמה אלמונית, חשב טיכס עצה. ראשית כל צח הורה לשליח מבשר הבשורה למות. המסכן מיהר לשלוח יד בנפשו, פן ידו של צח תשיגהו. ואז חזר לביתו כי התקשה לחשוב על בטן ריקה.
צח נכנס את ביתו, ואמו מקדמת את פניו בסתירה, וגוערת בו- ילד מלוכלך. לפני האוכל צח נכנס לחדר אחותו, שם אביהם בועל אותה, ובעודו עושה כן נוזף בו- מה אתה מפריע לי, לא יוצלח. צח סב על עקבותיו, בכל זאת הוא מתיישב לאכול בציפייה לתורו.
לאחר שעה קלה צח צועד בסך, שבע ומסופק היה, לולא חמת זעם נקם בוערה בליבו על החמס שחמסו אותו. צח תלש אוזן מסכנה, טיפס על עץ וצרח, כל כך צווח עד כי ניתן לומר בלא גוזמא כי כל תבל שמעה, ורעדה- אלף זהב אונקייה למי שיימסור לי את הגנב המנובל, וכדאי מאוד שיימסרו לי את הגנב, פן אפדה מכל אחד ואחד מכם את הגנבה, כל אחד מעורו ומבשרו!
כל תבל רעדה, וכל נפש יראה מן הגזרה. כל פלוני נפשע נרתם למשימה, וכל ברייה מסקנה נהפכה צייד בעל כורכה, כדי לשמר את שלמותה.
יותם נחרד, יצור נרדף ואומלל נהיה, איום נשקף מכל ברייה. כעת תורו לטכס עצה, אבל עצה טובה איין. יותם מכריז אבל בלחש, מאחורי גבם של הבריות- אני הגזלן, ואני מצהיר כי אשלם כפליים מכפי שצח מבטיח, למי אשר יגאל את העולם מצח המלוכלך.
כה הכריז יותם, ונעלם בטרם תיחשף דמותו. הבריות מתלחשות, והשמועה פרשה כנפיים. כשצח שומע, הוא מתמלא חימה עד אין קץ, חמתו שבערה, כעת היא יוקדת. יום שלם צח אונס, ורוצח, וקוטל, וגוזל מכל מי שאינו מהיר מספיק לברוח, וצח האכזר הוא המהיר בין הבריות.
ושב הוא לביתו, שם אמו סותרת לו, אביו מפריע לו לבעול את אחותו, ושניהם נוזפים וגוערים בו. ושוב הוא מטפס על עץ, הפעם הוא צועק, וכל העולם משקשק- מאה מליון! מבטיח, ואם זהב לא מספיק, הוא גם מאיים- פן יבולע לכם ידידיי!
אבל אדם אחד, פועל פשוט מסין, לא מזמן הגיע, לעבוד ולהרויח. כבר מאס בצעקות, ובעינויים. חשב הוא בליבו- מאתיים מליון זהובים זה הרבה מעבר למה שחשבתי אי פעם להרויח.
בלא להצפין יראתו, התקרב לצח כפסע, ביקש ללחוש דבר מה באוזנו. במקום ללחוש, בעט במבושיו. ואילו צח- לפליאת כל הבריות, במקום להמית את הפועל באכזריות לבל תתואר, פשוט נפל. והבריות המשתוממות- פתאום עלו עליו, רמסוהו ברגליהם, מרטו שערותיו, תלוהו מאוזניו. וזה צח- פרחה נשמתו ומת.
הנה צח המת, והבריות מיהרו כולן לרדוף אחר גמולן. רדפו ולא מצאו, ויצא קצפן, כי נסתר מהן יותם. נחבא הוא בינהן, מצחק הוא בליבו- אני הנני סתם פרחח, אבל עודי חופשי, חי ומאושר.
כח יולי אלפיים ושש, ומשיח טרם בא.
