אנסטסיה של חורף
חיכתה לי על גרם המדרגות
שאבוא מלילה זר
מבין המון אדם
נוטף זיעה
וטיפות בוץ
מסמנות את דרכי
על מדרכות שהיו פעם
בית לאלפי אנשים
ואני מחבק אותה
בערפל או כאב
לא חשבתי על כול החטאים
שנספגים במים
בתחושת בושה
כול אחד רוצה להיות גיבור
יש כלאה שיוצאים למלחמה
אחרים, נעלמים בחשכה
אנסטסיה של חורף
לגמה מן הכוס שעל השולחן
והבקבוק התרוקן לאט
כולם נסעו היא אמרה
נשארנו רק שנינו
לא יודע אם זה הרבה או מעט
והתמונות שעל הקיר
ליצנים וכרכרות
לא ידענו, מה רצינו לזכור
שלג כבד, וערפל
התכסינו באותה שמיכה
את אמרת
יש אלפי אנשים
שאין להם במה להתכסות
ואני חשבתי, כול כך קל להיות זר
תברחי, אנסטסיה
תלכי אל קו החוף
תראי איך הספינות מפליגות רחוק
עם כול הזיכרונות שלנו
מהעיר המנוכרת
אהבנו להרגיש
את טיפות המים על הפנים
ואחר כך, רחמים
מין עצבות של ילדים קטנים
אחרי שההורים השאירו אותנו לבד
והם נסעו לעיירה אחרת
אולי זמן עבר
אנסטסיה של חורף חיכתה לי מבוישת
מתחת למעיל שחור
היא כבר לא ילדה
ואם היא היתה יכולה, היתה צועקת פתאום
חטאים ועונשים
אנחנו כותבים אותם על דפים לבנים
ואחר כך, מחליפים
כול אחד שומר את הזיכרון של השני
והעבר? הוא שייך רק לזמן
יום אחד נאבד אותו
פתאום היא לוחשת לי
אל תפחד, החורף נמשך, השלג עוד יירד
אנסטסיה של חורף, רציתי לומר לה
השם שלך, הוא כול מה שאני צריך
אבל היא נעלמה, בפתחי בתים אחרים
