הייתי הולך בימים ההם
באבנים ובשכונות
בחומות
עולה במגדלים
יחף מוריד נפשי
משדות מוחי ורוחי
עד קצות האצבעות
והיו האבנים
מדברות בי
מילים
נוגעות נגעים חותמים
מטביעות בי אש להט
ברזלים מלובנים
מסמנים של מי ולמי
עולות,
זוחלות וזורמות
מכפותי עד ראשי
לופתות
ואני נמסר ומתמסר
ומתמסמר
ומצטמרר
ומוסר
בדין
אותי
דן ומתדיין על מראה
מוסתר
ולא הובהר דיו
ולא נכתב בדיו
כל היותו
כדוד ואוריה
ובת שבע
והכבשה ואני עושה
בנפשי עד תום
דינם מפרט ופורט
מפרק לפרקים
חלקים דקים
ולא מסכים
כאן אסכם
ואשאיר לסוף
את שלא נאמר
היות וכך או אחרת
ממשיך והולך יחף מהרהר
ומערער הכיצד יתכן
על הקלות הבעלות
והחמלה והעוולות
ואין סוף למראות
עולות
מזבח לזבחים
ולנטבחים ורואה
תפילות ושבחים
קול המואזין
ומי שהאמין
הלך עטוף בגלימות אלוהים
כצבע האדמה החומה
היו באבנים הללו
כלואים אסירים
הרגעים שסופרים לא כתבו
מחשש כי יושליכו לבור
מזה החור אני פודה
והיו המראות עולים
ומתפשטים בתוכי
והאחרים היו רואים
רגעים ערומים
זה שאמרתי
והפכתי
בראשי שיהיה ברור:
בת שבע האורבת
כארנבת השדה
אוזניה זקופות
עכשיו עומדת
במרפסת ממתינה
למלך בשר ודם
יזום זממו בגופה
ועוד לא נולדה פמיניסטית
מתריעה בשער
רק נביא זקן
מהסס משלים על כבשים ודלים
וגזילה
והיא מה זכרה בזה הערב
להט זקפת המלך בגופה
שניזרע שלמה המלך
החכם באדם
ובקצה הארץ איש-ה
אוריה ההולך אל מותו
והיא עסוקה בתשוקה
ועל המיתה
בחרב נחתך או חנית נעוצה
בטרם יצאה נשמתו
בקריאתו בשמה
וכותב
מחדש את הימים
ומוסיף בזכרונותי
פרטים שלא פרטו על היתר נביאים
זכרונות ירושלים
הנוספים
תגובות