היה חוזר ואומר
אני אחרוץ בקליפה
עד בשר עומק

דין החרצנים גם

כשאמר זאת סעיד
לא היה מקום לפקפק
שכך ינהג

היה בו להט, של אחד
העשוי ללא חת
או שהוא מצליח
או שהוא נשבר
כמו ענף

סעיד לא היה שיבולת
או עשב רך
כך;
על פי דבריו הוא ימשיך
בחליפתו נשבע

לכן כל שומעיו היו משוכנעים
ביעודו גם אם יהיו הפרי והקליפה
אבן קשה

סעיד אמר בחיו
שכך יקרה גם אם יזיע

יגיע בוא 

געת בבשר הפרי

רק כך יהייה מאושר

לא היה מקום לפקפק בדבריו
מה עוד שהוא מעולם
לא הפסיק להסביר
זאת בכפר

"אשאב ואלעס
עד ששיניי הטוחנות
ישחקו או יפלו
הראשון מבין השניים
אשר יקרה  אז
אולי אחדל"

בנתיים הכפריים ידעו
השנים אינן ממתינות
נוקפות ועוקפות
גם להט שבועות
הם הביאו בנים
ונטעו עצים מצלים

סעיד נותר בן ברית
נאמן לאמונה
כמו נזיר
לא לקח אשה
ולא ילד ילדים

ככל שהזמן עבר סעיד
מת מעט

ועוד קצת
מהלהט שבו אחז

אבל זה לא הספיק
שסעיד יבין וירפה
ינוח וישן
ולמחרת ימשיך מחדש

סעיד מעולם לא אמר נואש
עד שיום אחד, שנוסף
ונצבר ונאסף
ליתר  הימים הרבים
שאינם מרבים בדיבורים

סעיד נפל למשכב ונישבר
כגזע ארז הלבנון

זה לא היה פתאום

כל יום הפלחים
בשדה היו צועקים אליו
"סעיד, סעיד,
עדיף הקשב לעשב
השדה

העולה

למרעה
מאשר לפצח אבנים
להניח שהם פירות"

בזמן האחרון לפני מותו
ניסו להשיאו
לאלמנה יפה עם ילדים
הוא לא התרצה

כשבא הזמן האחרון

ולקח
את סעיד

לא דיבר עימו מילה
ולא היה סקרן

 הזמן
מי זה בכלל סעיד

גם לא בירר על מה האיש
ככה רץ

עשה את שלו
כמו שצריך
בלי להאריך שנייה מיותרת
מעבר לגורל:
המית את סעיד

בהלוויה העיד המוכתר:

"סעיד מת בלי שיניים
כשמצאונו את גופתו
כעבור שבועיים זה היה
בשעה בה עלה
הריח הרע

לצידו היו שקים
חשבנו בכסף
מלאים

אבל  היו גדושים בקליפות
אפילו לא היה בנמצא
גרעין
אחד
שאותו נקח ונזרע
מתוך ביתו

לכבוד זכרו"