היא יצאה מהבית, לובשת את הסוודר תוך כדי ריצה, בורחת, לא יודעת ממה, אבל בורחת...
היא הלכה ברחוב, בועטת בבקבוקים ובפחיות ריקות שהיו מושלכים על הרצפה, הדמעות זלגו מעיניה, היא הלכה לעבר הים, הים היה המקום האהוב עליה, לשם תמיד הלכה, בעת צרה, ובעת שמחה, גם עכשיו הלכה לשם.
היא התיישבה על הסלע האהוב עליה בדיוק במקום שממנו רואים את השקיעה היפה ביותר. הים היה ריק במזג אויר שכזה.
כשהפנתה את ראשה ראתה לפתע נער יושב על אבן אחרת ממולה, משהו במראה שלו על רקע השקיעה משך אותה, והיא לא יכלה להפסיק להסתכל עליו, זה היה כמו מן קסם, היא לא יכלה להסיר את עיניה ממנו...
לפתע התחיל הגשם, לא היה אכפת לה, במילא רצתה להישאר שם, לחשוב, היא המשיכה לשבת, הנער שישב מלפניה קם ממקום מושבו עם הטיפות הראשונות, ולפתע קלט אותה, הוא ניגש אליה "אפשר?" שאל אותה וכיוון את אצבעו אל המקום הפנוי לידה באבן " בשמחה" היא ענתה לו זזה הצידה מפנה לו עוד מקום, היא הסתכלה עליו, הוא היה מהמם, משהו מדהים, היו לו עיניים בצבע שקד, שכאילו שאבו אותך לתוכו, היה לו שיער קצוץ וחום. לפתע, והיא לא ידעה מאיפה זה בא, היא הרגישה דחף חזק לגעת לו בפנים, אבל היא התאפקה, כי ידעה שיחשוב אותה לחוצפנית.
לפתע היא הרגישה כאב חזק בראש, היא כבר לא ידעה כלום, הכול היה מבולבל אצלה, היא אפילו לא ידעה למה, ומבלי לשים לב, היא התחילה לבכות "הכול בסדר?" שאל אותה הנער, מתבונן בה מסוקרן "עזוב" היא ענתה לו. הוא בחן אותה מקרוב, מעביר את ידו בשערו כמחפש משהו "הייתי חייב לגלח את השיער, את יודעת, לפני הגיוס, מחר אני מתגייס" "באמת?" שאלה אותו מופתעת מעט "לא עושים לך מסיבת גיוס?" "עושים" הוא ענה לה "אבל לא יכולתי להיות בבית, מארגנים לי מסיבה, מזמינים את כל המי ומי, אבל אני מרגיש עצמי מיותר, כאילו לא הכול בשבילי, אז יצאתי קצת להתאוורר, את יודעת" חייך כמתנצל "הייתי חייב" היא חייכה אליו את אחד מחיוכיה הממיסים, מהורהרת משהו "גם אחרים מרגישים ככה לפעמים, אתה לא היחיד" ענתה "ומה את עושה פה?" שאל אותה "אני?" השיבה "אני בעצמי לא יודעת, פשוט הרגשתי מחנק, אז באתי לים, זה הבית השני שלי" עכשיו היה תורה לחייך כמתנצלת "תמיד אני באה הנה".
הגשם התחזק, ורוח חזקה התחילה לנשוב "אולי כדאי שנלך הביתה" אמר לה לפתע "קר פה בחוץ"
"תלך אתה" היא ענתה לו "אני רוצה להישאר" ואחר הוסיפה כנזכרת במשהו "אני נועה" "ואני שחר" ענה לה "נעים מאוד" והושיט את ידו לעומתה, היא נענתה לו בחיוך.
"ועכשיו כדאי שאלך" אמר לה "בטח כבר מחפשים אותי, הם לא יבינו לאן נעלמתי. רוצה שנפגש פה שוב בשבת בעוד שבועיים? אני יוצא אז לחופשה, אשמח לראותך שוב" לפתע הוא נראה לה כילד קטן המבקש דבר מה. "בשמחה" ענתה לו "אז קבענו?"
הוא הלך, והוא היה מקסים, היה בו משהו, משהו מיוחד, היא לא יכלה להצביע על מה, אבל ידעה שיש משהו, משהו שלא היה באף אחד אחר שהכירה.
"נו, אז איך להיות חייל?" היא שאלה אותו כעבור שבועיים כשנפגשו בשבת. הפעם מזג האוויר היה יותר קיצי, רוח קלילה נשבה. "אוי, זה קשה" ענה לה בחיוך מהמם שכזה. "מתרגלים לישון אפילו בעמידה, ואיך את?" שאל במין רכות שכזאת. היא כבר אהבה אותו, ידעה. "אני?" ענתה לו "משוטטת לי בעולם הגדול, מנסה לקלוט להבין, מדי פעם נופלת, לפעמים נכשלת, אבל בסה"כ מתמודדת לא רע, אפשר לומר". "שנצא לשתות משהו?" שאל אותה לפתע, ניכר היה בו שרצה מאוד, "אתה מזמין אותי לצאת איתך?" שאלה אותו, ספק רצינית, ספק מחויכת. "כן" ענה לה כמתגרה " בעצם למה לא?"
הכול קרה במהירות מפתיעה, נראה היה שאפילו הם בעצמם לא שמו לב למהירות בה התרחש הכול.
הם נעשו חברים, הם היו זוג מדהים משמיים כזה, זוג, כשהלכו ברחוב, הסתכלו בהם האחרים בהערצה, אפילו בקנאה. היה בניהם משהו מיוחד, קסום, משהו שיש בין זוגות מעטים בלבד, אהבה מהסרטים.
כשהיה בצבא חשו געגועים צורבים אחד לשני, מין תחושה שאי אפשר לתאר, אהבה מהשמיים, משהו מיוחד. כשהיו מתראים בסופי שבוע הייתה זו הקלה לשניהם.
"אני אוהב אותך כ"כ" אמר לה בעודו מריח את שערה הגולש. הם היו בחדרה באחד השבתות שטופות השמש, הם אהבו לשבת ולשוחח. שעות. "כשאני לא איתך, אהובתי" אמר לה "אני מרגיש כאילו לבי חצוי וקרוע, אני ממש לא אני" הוא חייך אליה.
תגובות