זורק אבנים על הנהר
מי יאסוף אותם אחריי?
זמן שנכבה
עכשיו לוקח את חפציי
מבקש לעזוב
לא להשאיר
זיכרון שיבקש געגוע
אנשים שהיו, אינם
ומספרים עולים על לוח
את הנהר ראיתי
מעבר לגדרות
הם ידעו להקיף אותי
ואז להשיל מתוכי כול בדל של מחשבות
על אהבה, על חופש נצחי
מול חלונות פתוחים
ראיתי את מבטיי האנשים
חורצים דיני
ואני לא יודע, אם את האבן הבאה
יהיה מי שיאסוף במקומי
רוצה לנטוש הכול
חורבות או ארמון
ידעתי לברוח בקלות
לא היה לי צורך בזמן
ראיתי את פנייה
והאמנתי בהן
גם בלי להכיר את טיבן
עכשיו מה עיניה אומרות?
לעיתים אין צורך בהבטחה
היא מקיימת את עצמה
ומאכזבת ממילא
זורק אבן לנהר
יום אחד יהיה לי שם גלעד משלי
מוכן לקחת את חפציי ולעזוב
צריך את השקט הזה לשמור
כותב מילים, נועץ את השורות
בדף לבן
במקום ציור, יש שם תיאור
במקום חשבון וקבלה, יש דרכים ומרחקים
ואני עומד במרכז,
לא מצפה שמישהו יבוא
מחלונות פתוחים
אני רואה, איך המסיבות מתרחשות
וכול הבטחה לאהבה, היא סוד שמור
אני לוקח מעצמי
ומחזיר למקום
מוכן להשאיר הכול מאחוריי
איפה כול אהוביי?
מספרים עולים בראש, גם געגועים
מתוך זיכרון, מהו זיכרון?
זורק אבנים לנהר
כבר לא מחכה שמישהו יאסוף אותם
ועוזב את הגדה, כמו כול אחד שעוזב בגניבה
