ושנינו
כמו חזרנו מגלות
מהפסגה אל התחתית
אני שולח יד
לגעת בידייך
תחנות רכבת
ערים זרות
ושנינו נמלטים אל החדר
מיטה גדולה
טלוויזיה שותקת
לא שואלים שאלות גדולות
לא מבקשים את הספק לממש
שנינו שוב נופלים
אל קלישאות ישנות
ואז חוזרים בשקט אל מקומנו
את יפה שאת בורחת
בדמיון, תמיד המציאות נראית אחרת
אנחנו לא יודעים לספק את כול התשובות
מביטים בחלונות הראווה
כמה נצטרך כדי לספק את עצמנו עכשיו
כמה נמכור מתוכנו, כדי להרגיש
טוב עם הזמן שחולף
שנינו
כמו חוזרים מהגלות
אל בית קטן,
לא הכרנו את כול החדרים
בלילות היינו שוכבים ערומים
בשקט, את מגלה חידות
ואני את פנייך
מצייר לעצמי
כמו זיכרון לימים שעוד יחלפו מעלינו
כול אחד רוצה
להרגיש בטוח
שיש סביבו חגורה של אנשים
אותם לא יעזוב
ומה אנחנו נבטיח זה לזו?
ואת שותקת, שאני מגיש לך את פניי
תאהבי אותי, כמו שהיינו לבד
כמו שלא היינו צריכים
את השבילים ללכת
כמו שני עיוורים מגששים
את דרכנו אל עצמנו בשקט
אין פה אהבה מכרזות נתלשות
גם לא תמונות מסרט
שנינו כמו חוזרים מן הגלות
אל דלתות שנטרקות במהירות
מגשש בחשכה אלייך
מתוך תנועה אינסופית שמבקשת אותנו
מול כיכר גדולה
לא רואים את אנשים מתאספים
מי לאהבה ומי לחינם
רק אנחנו בחדר
חוזרים מן הגלות
כול ערב מחדש,
ובבוקר בשקט
