לוקח צעד אחורה
הכול נראה שקוף
לא מצליח לזהות
את הרגע הבא
ואני מפחד לאט מהאושר
הוא עוד עלול לבוא
לקחת אותי, כמובן מאליו
אני מפחד מהצעדים שצריכים להינקט
יושב בפינה
מחכה שמשהו טוב יקרה
אבל לא הולך לשום מקום
והעבר, הוא כמו מנורת רחוב
אני לא מצליח לזהות
אם הוא מסנוור אותי
או מאיר לי את השביל
אני לוקח צעד אחורה
לא יודע איך בונים את החיים
על פי שאריות של העבר
ועתיד שנקנה במנות קטנות
עכשיו אני יושב בשקט
מפחד מהאושר שעוד עלול לבוא
אולי משפט אחד, אולי מגע
שלא ידעתי לזהות
ואני עדיין לא מוכן
אז מתכנס בתוכי
יום יום
עד שהשעות, מתחילות
לאבד מעצמן
אני תמיד יודע מתי לברוח
אז איך זה, שאני לא מגיע לשום מקום?
מסתכל על לוח השנה
ולמה לחיות עוד 50 שנה
אם כול יום, יהיה בדיוק כמו היום?
האושר תמיד יבקש ממני לחכות
ואני אשב בפינה
אקשיב למילים
אחפש את המבט
אולי זה עוד יתחבר
ואני מאבד מעצמי
זהויות ומשמעותיות
הכול במשפטים קצרים
שחוזרים על עצמם
באינספור מצבים
ובערב, שהכול כאילו נרגע
אני שוב מחכה שזה יקרה
ומפחד מן המשפט הבא
מפחד ממה שאמור עוד לקרות
אם הייתי מוכן לזה
לא הייתי לי ברירה אחרת
אלא להישבות בתוך הדברים
אבל הדמות שבי, לא יכולה להמציא לעצמה
חיים חדשים
