עת תמימה וקטנה הייתי,

מתרוצצת בינות לעצים ופרחים

לא ידעתי-

עץ זה,

בו ילדות שלמה חיה והיתה,

והצמיחה חיים שבגרו-

יכול באחת

לבוא ולהיות

כאחת הגוויות

בשדה המלחמה.

מוטל,

שרוע.

כבר לא העץ שגונן

בעת "מחבואים" ו"תופסת",

כבר לא-

כי כעת מקומו אי שם במקום אחר על המפה

שם,

למרות שגדול הוא וחסון-

לא ישרוד, יקמול, יבש-

וילדה קטנה-כמעיין אני מרגיש את פכפוך אהבתי אליך עולה על פני השטח.

איך היא ממלאת את עייני,

פני מאדימות והנשימות מתקצרות,

פרפרים מאיימים להשפך מפי,

גלי חום רצים לקצות אוזני וחזרה לליבי.

רפרוף ריסים אחד ואני נדבק לקיר.

כל זאת, ועוד, אינני יכול להסביר,

בשניה אחת, ארוכה כנצח, כשראיתך לראשונה.

שהיתה אני,

כבר לא תתרוצץ

בין פרחי האחווה.