חיים שלמים

היא הולכת והולכת, גוררת רגל אחר רגל.  הכל סביבה גשום וערפילי, היא מתאפקת לא לבכות. פניה אדומות מקור, לחיה לבנות מפחד, שפתיה סגולות מרעד.  גופה כמו משותק, כמו רובוט היא צועדת. ורק לבה דופק, מושך ומגרה אותה להמשיך.

פתאום חלפה בה תחושה מוזרה, לפתע נדמה היה לה שניתנה לה הצצה לחייה שלה- עם הערפל, ובלי הערפל – עם הפחד, ובלעדיו. אלו היו חייה.

הדמעות  שהאדימו את עינייה נעלמו כלא היו, ובמקומן בא הברק, הברק שכסה את עינייה, את גופה, ובעיקר את תחושתה. הוא כיסה אותם בקסם, בקסם שהנה היא מהלכת בכל אחד משלבי חייה.  

בתחילה הכל היה מלא ערפל, היא לא ראתה דבר, ממש כמו תינוקת – לא מבינה, לא רואה, הכל נראה חדש ושונה. ובמיוחד- חשוך.

האורות הכתומים נראו בחושך מוזרים, אבל הם האירו את דרכה, ממש כמו האנשים שבחייה - האנשים שגרמו לה לראות, האנשים שעזרו לה לפקוח עיניים.

והנה היא פקחה אותן, האורות הכתומים האירו, אבל משהו כיסה אותן, הגשם, או בחייה – הדמעות. עכשיו, היא כבר לא העזה לחשוב על בכי, לא היה לה על מה להיות עצובה, היא לא נרטבה, המטריה הגנה עליה. המטריה שהיוותה את הוריה, שהגנו עליה כל חייה, שלא נתנו לדמעות הצער לפגוע בה, או לפחות זה מה שהם ניסו, אבל דמעות הצער והכאב כן פגעו בה, הן הגיעו אליה מהצדדים. כך גם בחייה – הדברים הרעים באו במפתיע, "מהצד".

עכשיו הילך למולה אדם, הוא הלך בחיפזון, הוא היה כמו האנשים, הדברים והחפצים שמהם למדה להתעלם במשך שנים. אבל במבט שלו נטבע בה, אילו היו הדברים המצמררים בחיים, שמספיק העיף בהם מבט חטוף, ומראם לא ישכח לעולם

לאומת זאת הטפטוף הקצוב והטוב של הגשם, אלו היו הדברים הטובים שחזרו אליה כל זמן מה. עכשיו כל פסיעה שלה הייתה יום מהחיים, לרוב היא דרכה על מדרכה פשוטה, הימים הרגילם והפשוטים. האבנים שעליה דרכה היו מכשולים שהחיים הציבו לה, ולעיתים היא דרכה בתוך שלוליות, אלו הימים הקשים, הימים שבהם "שקעה בבוץ". לאומתם היו העליות במדרכה, הימים שבהם הדברים הסתדרו, הימים הטובים, והיא הייתה שמחה.

הנעליים נרטבו - הימים בהם הייאוש השתלט עליה.  מאוחר יותר כשלא היה מקום להרגיש רע יותר מן הייאוש, כשהנעליים כבר היו ספוגות לגמרי, היא דרכה בעוד שלולית ועוד שלולית, והייאוש לא דיכא אותה יותר, היא למדה להתגבר עליו , למדה לעמוד מול הפחד ממנו. על אף שעדיין סחבה אותו בנעליה שהכבידו עליה.     היא עמדה בזה.

מרחוק נראתה שלולית גדולה, לעבור אותה הייתה מטרתה - לחצות גם את המכשולים הגדולים. היא רצתה לחצות את השלולית, אבל היא ויתרה לעצמה. היא הלכה מסביב, בדרך הארוכה. היא ויתרה לעצמה כנראה יותר מידי בחייה. שכן למה לה לחשוש מן השלולית, מהמכשול הזה.

הערפל התחיל להתפזר, זה היה החלק בחייה שבו התחילה להחליט לעצמה, לקחת עמדה,

להרחיק את הלחץ שהיה מופעל עליה. היא עברה בשביל צר ו´לוחץ´ ברחוב. זה היה החלק הצר, והלוחץ בחייה שלה. החלק שלא ניתן לה לבחור בו, שהיא צריכה לצעוד לפני מה שנתון לפניה, ללכת בדרך השאר, לא לברוח. אבל אחר כך, משסימה לפסוע בשביל צר זה היא הגיעה לרחוב רחב, הכל נפרס לפניה. כעת לאחר שהילכה עם כולם, ניתן לה החופש והמרחב שכֹה רצתה בו. היא יכלה לעשות ככל העולה על רוחה. היא פסעה בדרך ישרה, לא תלולה ולא משופעת. ואז נראו לפני שני שבילים, היא הייתה צריכה לבחור את המתאימה, הדרך שתוביל אותה הכי רחוק שאפשר.    היא בחרה בדרך  הנכונה.

היא ראתה משפחה גדולה ומאושרת עם ילדים קטנים שמשתוללים במטריות ומקפצים בשלוליות. ניתן לה להביט באחרים וללמוד מהם, ללמוד איך לתפקד, ללמוד איך לחייך, ובמיוחד- ללמוד איך לא להתעצבן.  היא העיפה בהם מבט נוסף מלא שמחה והתקדמה. כך נראו חייה, ללמוד מהאחר, ולהתקדם כדי לראות עוד.

היא התנגשה באבן ונפלה, נפלה ונחבטה. לא היה מי שיעזור לה כי היא לא נתנה לאף אחד להתקדם לעברה. היא רצתה לצעוק מכאב אבל שתקה, היא רצתה מעט הקלה אך התנגדה. הכאב היה חד. היא קמה ופסעה באיטיות ומבטה מלא כאב היה.     היא לא התגברה על כך. 

לאחר מספר רגעים היא הסתבכה עם רגליה שלה בגלל הכאב הקודם. ועכשיו כדי לא למעוד היא נתנה לידים המושתות לעברה לעזור לה. בחייה היו מספיק אנשים טובים שלא יעזבו אותה גם כשהייתה כלואה בתוך דרכה, וגם כשלא טוב לה עם עצמה. הם תמיד היו שם כדי לעזור לה וכדי להקל על כאבה. האנשים שבאו לעזרתה עזרו לה להתגבר גם על הכאב הקודם.     ולמרות זאת היא לא שכחה אותו.

לפני כן היא כמובן נזקקה להיעזר בעמוד שנמצא על ידה, לא תמיד החברים יכלו לעזור לה, היא תצטרך לדעת איך לעזור לעצמה כדי להקדים תרופה למכה.

כשכל חבריה שהיו לעזרתה עזבו אותה, היא הבינה שאחד לא היה שם, אחד שהיה לידה תמיד, שאף פעם לא עזב אותה ולא השאיר אותה לבד. גם בימים שקדמו ליום זה היא לא ראתה אותו ואז היא הבינה-  הוא עזב אותה, עזב אותה לתמיד.    היא נשארה לבד.

כך גם בחיים, היא מעדה ונפלה פעמים רבות, פגעו בה, ועזרו לה, והשאירו אותה לבד בלי יכולת לשנות דבר, היא מעולם לא הסתגלה לעניין הזה.

מבין כל האנשים שנאספו לעזור לה היה אחד שתמך בה במיוחד. היא לא ראתה את פניו, והיא לא יודעת אם פגשה בו יותר בחייה. אלו הגמדים הסמויים ששם כדי ללחוש לה מילות עידוד כשכואב, ולצחוק יחד כששמח.

היא המשיכה להתקדם, כעת נותרה לבדה, היא חשה מעט בודדה. ולמרות זאת  חייבה עצמה לחייך.  לאחר צעדים ספורים נראה אדם שעצב בעיניו, מיד לאחר שראה את חיוכה, ברק רגעי הופיע בעיניו. הוא חייך בחזרה וחיוכה גבר, והפעם הוא היה שלם. האיש הזה היה כמו הדברים שמספיק מגע יד כדי לתקנם, כדי לשפרם, כדי לעשות רגע שלם לטוב יותר. הוא היה גם דומה לדברים מאוזנים בחיים- נותנים דבר אחד ומקבלים אחר.

היא התקדמה אל עבר ביתה וראתה מזרקת מים, המזרקה הייתה כמו הדברים המפתיעים בחייה- לאחר שנים של דממה - רעש, סערה. לרוב היא בחרה להתעלם מן הרעש. המים הרועשים, שמתנפצים שוב ושוב במים השקטים. אך הפעם היה בזה משהו מיוחד ברעש משהו שחיפה על כאב.

דרכה הייתה חסומה בידי שלולית גדולה. היא דרכה בשלולית, בעטה מים לכל עבר ולא התייחסה. הכל כי ביתה היה קרוב עד מגע, כעת לא שינו לה גם הדברים הגדולים בחיים- דברים גדולים שהיא בחרה לברוח מהם ולהתעלם מהם ורק כי היה לה מחסה לרגע- ביתה. כן היא טעתה, אין אפשרות להתכחש לדברים גדולים, בטח לא בגודל של שלולית.     והיא כן ברחה.

ואז קרא דבר נפלא- היא הרגישה שייכת, רחוב מוכר, בתים מוכרים, הדברים שהיא גדלה עליהם, ואיתם. אנשים שהייתה לצידם, לבנים שהתפוררו מהליכה יתרה, וצמחיה שהביטה בה בשתיקה לאורך שנים.

היא הגיעה לביתה, פתחה את הדלת שנגעה בה בכל יום, כמו הדברים שהייתה חושבת עליהם בקביעות - מדי יום, מדי שעה, כל זמן שהוא מסוים.

היא נכנסה פנימה בשתיקה ועיניה בורקות מדמעות ורק הן יודעת את אשר עברה, איך התבגרה ברגעי שתיקה. עיניים שהביטו איזו דרכה נפלאה וארוכה עשתה בדרך למקום מוגן, איזו דרך עשתה כל ימי חייה, ועוד תעשה כדי להגיע למקום של שקיטה.

בין רגע השתלתה עליה עייפות הדרך ויותר מזה- עייפות החיים. היא יכלה לנשום, ולחשוב על אשר עברה.

אבל אם מתחילים את הסיפור מהרגע שבו היא נכנסה לביתה, שוב חיים שלמים מתועדים- שוב כאב, שוב אכזבה, שוב קריאה של שימחה, ועד כה- זה לא מקום מוגן.