"כוחה של שתיקה"/מאת לימור מגר

הוא ישב בבר המקומי והזמין כוס ויסקי וחשב שכדאי להפסיק את ההרגל המגונה להטביע את יגונו בכוס משקה בכל פעם שלא מסתדרים לו החיים כפי שהוא רוצה.

אותו ערב עצביו היו מתוחים מאוד. מפקד הבולשת העביר את ידו על פדחתו האין סופית שהפכה לבדיחה ידועה בקרב הזוטרים ואמר את דבריו כמעט בלחש שהעיד על שליטה עצמית גבוהה, בעצביו "ובכן ג'ון מה יש לך לומר להגנתך?"

ג'ון שחש מאוים באותו הרגע אך שמר על קור רוח והחליט להפגין ביטחון כדי לשמור על משרתו. " בוס לא עברתי על התיק בתשומת לב מרובה. מודה בטעות".

"תקשיב לי טוב ג'ון, החיים הם לא פיקניק, לפחות לא כאן, בבולשת, את חייך הפרטיים אל תערב עם העבודה, גם לי יש לא פעם  סכסוכים עם אשתי אבל היא יודעת שהעבודה תופסת מקום חשוב בחיי, והיא מבינה. אני לא מצפה ממך לאותו דבר, רק תהיה מרוכז יותר בעבודתך אם כבר בחרת לך משרה שלוקחת ממך את כל החיים האישיים, ודורשת ממך את מלא האחריות".

ג'ון ידע שיש מן האמת בדבריו של ניומן, הוא אכן אהב מאוד את עבודתו כבלש, וחיי המשפחה העיבו תמיד על עבודתו. זה לא נתן לו מנוח, הוא חייב היה לבחור באלו חיים הוא רוצה להיות. החיים הבטוחים והחמים יחד עם משפחתו, או חיי הלהט וההתרגשות התמידית שהוא מוצא תמיד בעבודתו כבלש.

ניומן כיחכך בגרונו והחזיר את ג'ון למציאות, "תראה בוס אני אשתדל יותר עם התיק הזה,ובקרוב תראה תוצאות". אמר ג'ון.

ניומן נשען לאחור בכסאו וינק מהסיגר שלו ארוכות .לאחר מספר דקות שנראו לג'ון כמו נצח, העיר, "אני מקווה שאתה מתכוון לזה ג'ון, אתה אחד הבלשים הכי טובים שיש לי, תחזור לפוקוס וזו הצעה ידידותית".

ניומן סימן בידו לעבר דלת הכניסה ואמר לג'ון: "אתה יכול ללכת, אבל את הפרשה הפתורה אני רוצה לראות בקרוב על שולחני".

"או.קיי. בוס אני אעשה כמיטב יכולתי לסיים את הפרשה ולהכניס את הרוצח לכלא".

"טוב מאוד ג'ון, כך אני אוהב לשמוע אותך".

"אתה נראה עייף". אמר מוזג המשקאות בדאגה. "זה סתם עוד קייס קשה", אמר ג'ון בהיסח הדעת.

ג'ון היה טרוד בכך שעליו להתעשת ולהחליט החלטות חשובות והרות גורל. היתה הקלה בליבו . כאשר חשב על כך לעומק, גירושין היא מילה קשה וכואבת, אך הוא לא היה מוכן יותר להתמודד עם כישלונו בתא המשפחתי. גם אישתו לא עשתה מספיק למען הנישואים שלהם .לכן, אין יותר מקום לספק.

הוא לגם עוד כוס משקה אחרון והחליט ללכת.

באותו רגע נכנסה בסערה לבר בחורה צעירה סתורת שער ועל גופה בגדים שראו זמנים טובים יותר. היא התיישבה  סמוך לג'ון והתנשמה בכבדות, מבטה היה מופנה לדלת הכניסה.

ג'ון הביט בה בסקרנות ורצה לדעת מדוע היא כה מבוהלת, אך חשב שיש מספיק תימהונים בניו-יורק, שמן הסתם זו עוד אחת מהם.

הוא שילם על השתייה ויצא לאוויר הלילה הקר של ניו-יורק. הוא נסע לביתו, בעוד מחשבות מתרוצצות בראשו בדבר החקירה שהוא אמור לנהל על הרוצח הסדרתי. עוד חשב, שיהיה עליו לדבר עם עורך דינו על תחילת הליכי הגירושין. פעם חשב שאם אי פעם יחשוב על גירושין יכאב לו, אך היום חש רק קרירות לנושא ורצה לסיים את זה כמה שיותר מהר.

סוזן התיישבה בכבדות ליד הבר ובקשה בירה, למרות שאת הכסף רצתה לשמור למטרה אחרת, היתה חייבת להרגיע את עצביה הרוטטים. עדיין הידהדו באוזניה היריות, המחזה שניגלה לעניה היה אחד הקשים שראתה מעודה. למזלה, נסה מהמקום בעוד מועד, אך הרוצח ראה אותה, והתחיל לרדוף אחריה. היא שמחה למצוא את הבר לאחר מרדף כה מתיש.היא קיוותה שהרוצח לא ימצא אותה.

רעד חלף בגופה כאשר נזכרה בצעקות של הקשישה בזמן שביתר את גופה לחלקים.

היו בה רגשות חרטה עמוקים על שלא נחלצה לעזרתה, אך כאשר גילתה מה קורה היה די מאוחר. הקשישה הייתה הנחמה היחידה שלה בחייה קשי היום, וגם היא נעלמה.

הקשר שהיה בן סוזן לקשישה היה מיוחד, הן דאגו אחת לשניה כמו אמא ובת.

סוזן הביטה שוב לכוון הדלת לראות אם הרוצח עדיין דולק אחריה.

היא החליטה לשהות עוד זמן מה בבר כדי להיות בטוחה שלא ימצא אותה.

היא שילמה עבור הבירה ויצאה מהבר בחשש מה, אך במהירות.

לבסוף הגיעה כמעט בריצה למקום הלינה שלה.

קרן שמש חדרה מבעד לקופסת הקרטון הרטובה מלחות הלילה, סוזן פקחה את עניה וחזרה למציאות הכואבת. דמעה ירדה מלחייה לכיוון שפתיה הרועדות, ויותר לא יכלה להחזיק את הכאב שדקר בחזה.

לאחר שנרגעה וחזרה לעצמה, ניסתה להתרומם ולצאת מתוך הקרטון, אך אבריה לא נשמעו לה וכאבו מאוד מהחבלות של ליל אמש. ומכיוון שישנה מכורבלת כדי לשמור על חום גופה בתוך קרטון תשגם שימש לה מקום מסתור מפני אותו רוצח נורא.

סוזן החלה לשפשף את רגליה בידיים קרות ורועדות כדי להזרים את הדם.

לאחר שהצליחה להתרומם על רגליה, החליטה ללכת ולחפש את המזון שהחביאה יום קודם.

המזון שאגרה היה ממסעדה סמוכה, עבד שם בחור בניקיון שהכיר אותה, והסכים לתת לה את השאריות מידי פעם.

לפתע היא שמעה חריקת בלמים. היא הציצה מעט החוצה כדי לראות מה פשר הרעש, באותו הרגע רגע החווירו פניה, היה זה הרוצח מליל אמש, היא הסתתרה שוב בתוך הקרטון, שהיה מצוי מתחת למדרגות של בניו מגורים.

זיעה קרה כיסתה את גופה, כאשר החל הרוצח לעלות במדרגות, היא ידעה כמובן שחיפש אחריה, הוא רצה להסתיר ראיות שהשאיר מאחור, והיא היתה אחת מהן.

היא התכרבלה יותר בתוך הקופסא, ליבה פעם בחוזקה, היא קיוותה שילך מהר, היא חייבת למצוא לעצמה מקום חדש ללון בו.

הרוצח ירד במדרגות, וליבה החל פועם כמטורף, היא פחדה שמא יחליט לבדוק מתחת למדרגות. היה מטופש מצדה לחזור ולישון כה סמוך למקום הרצח, הרי היה ברור שיבוא ויחפש אותה, אך מכיוון שהייתה עייפה מאוד בליל אמש, לא עבר בראשה שמא יחזור הרוצח לאותו מקום, ועוד באור יום.

לאחר מספר רגעים נשמעה שוב חריקת הצמיגים של מכוניתו על הכביש והוא נעלם.

סוזן נרגעה, אבל נשארה עוד במקום, לבל יחזור שוב.

היא קמה על רגליה, אספה את חפציה, והחלה לנוע לכיוון המקום בו החביאה את מזונה. בזירת הרצח של ליל אמש, היו כבר שוטרים שחיפשו ראיות, וצילמו את החלקים המפוזרים של הגופה.

סוזן עברה ליד הזירה וראתה בפעם הראשונה את הזוועה באור יום, מה שהכי הדהים אותה היה כמות הדם. גופתה של הישישה הייתה מושחתת בברוטליות.

היא עזבה את המקום במהירות, גם כדי לא לראות מה שנשאר מהאישה שלמדה לאהוב, וגם כדי לא לעורר חשד בקרב חוקרים.

"שלום סוזן, מה שלומך היום?" שאל הבחור מהמסעדה.

"סוזן חייכה חיוך מאולץ, "טוב תודה, יש לך עבורי מעט אוכל, לקחו לי את מה שאגרתי". "כן בוודאי נשארו כמה שאריות מארוחות הבוקר". דני עובד הניקיון של מסעדת "חלום בהקיץ"  היה בחור טוב, וסוזן אהבה ללכת אליו, גם לא למטרת אוכל.

"סוזן את נראית חולה, מה קרה לך?, את מרגישה טוב?".

דני היה בחור באמצע שנות העשרים לחייו, אך סבל מפיגור שכלי קל, סוזן אהבה לשוחח איתו כמעט על הכל. יש לו מנת משכל די גבוהה, אמנם לא למד הרבה בחייו אך היה פיקח. סוזן לא רצתה לספר לו מה קרה כדי שלא תסבך גם אותו לבל יקרה לו משהו, היא השיבה שאכן אינה חשב בטוב, והוא בטוב ליבו הגניב לה ארוחת בוקר מהמטבח. היא הביטה בו כלא מאמינה מאחר ודבר זה עלול לסבך אותו ולגרום לפיטוריו.

הוא הרגיע אותה שהוא לא מסתבך. היא אמנם לא סבלה מרעב גדול, אך הייתה חייבת לגמול לבחור לפחות בכך שתאכל את הארוחה.

לאחר שסיימה את הארוחה בתאבון שהפתיע אותה מסרה לו את צלחתה, והודתה לו מאוד על המאמץ והדאגה שהרעיף עליה, אך דני לא נתן לה ללכת, מאחר והייתה לו הפתעה עבורה. "מצאתי לך עבודה אצלנו במסעדה בתור מלצרית, אתמול פוטרה אחת המלצריות והבוס מחפש אחת חדשה, אז סיפרתי לו עלייך". "את לא מתנגדת, נכון? זה יכול להיות נפלא עבורך".

סוזן שהייתה מלאת התרגשות חיבקה את דני ובררה אתו מספר פרטים אחרונים, היא הייתה אמורה להתחיל לעבוד למחרת.

ג'ון התהפך במיטתו והתעורר מזיע כולו, היה לו סיוט, הוא הביט לצידה הריק של המיטה שם נהגה ליסה, אישתו, לישון מחשבה עליה רק עצבנה אותו, הוא החליט לקום ולהכין לעצמו כוס קפה כדי להירגע.

דבר אחד שימח אותו, שלא היה להם ילדים משותפים עד כמה שהמחשבה אכזרית, היא לפחות חצי נחמה עבורו, ליסה לא יכלה להביא ילדים.

פעם אמרה ליסה דבר נכון, אם היו להם ילדים אולי לא היה כל כך שקוע בעבודתו.

הוא החליט להפסיק לנתח את הסוגיה. ממילא, זה לא יחזיר את ליסה.

הוא הביט על ביתם המשותף, זו הייתה דירה בעלת שתי קומות, מסודרת בקפידה. עבודתו הכניסה הרבה כסף, כך שיכל להרשות לעצמו לרכוש דירה זו באזור מגורים די בורגני, אך מה זה שווה שיש לך דירה יפה, ואתה בא רק לישון בה בשעות מאוחרות בלילה.

הוא ידע שיאלץ להיפרד ממחצית הדירה כאשר יתגרש מליסה. הוא ירכוש לעצמו בית קטן יותר אחרי שיסיים את ענייניו עם ליסה.

הוא שתה את הקפה שלו והחליט להפסיק לחשוב על ליסה, ולהתמקד במציאת הרוצח. דבר ראשון, הוא חייב להגיע לזירת הרצח שהתבצע אתמול בלילה כדי לתחקר את האנשים שהיו עדים ולעקוב אחר תוצאות המעבדה הפתולוגית.

לפני הכל החליט לעבור במסעדה הסמוכה למקום הרצח כדי לרחרח.

לאחר שעבר במכונית קדילק משטרתית מספר רחובות הגיע ליעדו.

ג'ון התיישב והביט על הרחוב ההומה אדם, וחשב על דבריו של ניומן אמש היו נכונים, הוא החליט לא, להתאמץ להחזיר את ליסה הוא הרי לא ישתנה חייו ישארו כשהיו.

הוא לקח את הטלפון הנייד התקשר לעורך דינו, ומסר לו על אודות הגירושין, ובקש שיתחיל את התהליך כמה שיותר מהר כדי למנוע כאב מיותר לשני הצדדים.

סוזן, שהיתה מאושרת מתחילת עבודתה, הגיעה לפני הזמן וחיכתה שהמסעדה תיפתח. לבסוף הגיע המנהל, ששאל למי היא מחכה .היא סיפרה לו שהיא המלצרית החדשה.

הוא לחץ את ידה בקרירות, ובכן, תכף תבאנה המלצריות האחרות, ותסברנה לך מה לעשות. לאחר שהבינה סוזן את מהות העבודה החלה לעבוד.

היא פנתה לגבר מוצק שישב לבדו ליד החלון, ושאלה אם ירצה להזמין דבר מה.

ג'ון חשב לרגע, והחליט לאכול ארוחת בוקר כדי לצבור כוחות חדשים, ולפעול ביעילות.

לאחר שהזמין, הציקה לו המחשבה ,שהמלצרית ששירתה אותו נראית לו מאוד מוכרת, אך לא ידע מאיפה.

כאשר חזרה סוזן עם החביתיות ומיץ התפוזים שהזמין, התכוונה ללכת לשולחן אחר להציע שרות. "סלחי לי מיס…, אני ג'ון ווייזר  מהבולשת והציג בפניה את התג. ברצוני לשאול אותך אם במקרה עבר אדם זה במקום". והציג את הקלסתרון של הרוצח. פניה של המלצרית החווירו. ג'ון חשב לעצמו שעוד רגע הוא יאסוף אותה מהריצפה. "מיס את חשה בטוב, אולי כדי שתשבי לרגע".

סוזן לא שמעה את דבריו, היא הביטה בקלסתרון כמהופנטת, ופתאום עזבה את המסעדה בריצה, ונעלמה כהרף עין. היא הותירה את ג'ון פעור פה.

לאחר מספר שניות קם ג'ון ממקומו ורדף אחריה.

סוזן יצאה מפתח המסעדה ורצה בכל כוחה לעבר סמטאות צרות, כשהיא מביטה כל הזמן אחורה.

לאחר 10 דקות של ריצה מהירה היא מצאה מקום מסתור ליד פח אשפה גדול ונחה.

ג'ון, שלא היה בשיא כושרו מאחר ולא עסק הרבה זמן במרדפים עצר בצד מתנשם ומתנשף בכבדות ומקלל את עצמו על כך.

הוא החליט לשוב למסעדה לשאול היכן גרה הבחורה עליו לדבר עמה. אין ספק, חשב ג'ון, שהיא מכירה את הרוצח וזאת התקדמות גדולה בשבילו בחקירה.

ג'ון נכנס למסעדה שוב וניגש למנהל לשאול על המלצרית.

מנהל המסעדה השיב לו שאינו יודע עליה דבר, "ושיגש לעובד הנקיון, זה היה רעיון שלו להעסיק אותה".

 ג'ון ניגש לעובד הניקיון ושאל על המלצרית. הבחור נרתע, אך לאחר שראה שטר של 50$ שהציע לו ג'ון, החליט לספר עליה.

"הבחורה קבצנית, היא נהגה לבוא אליי מידי ערב שאתן לה שאריות מזון מהמסעדה. אני ריחמתי עליה וסידרתי לה עבודה כאן כמלצרית".

"למה אתה מחפש אחריה? , היא עברה על החוק?" שאל הבחור.

"אין לי ממש תשובה" השיב ג'ון, הוציא מכיסו את קלסתרון הרוצח, והציגו בפני הבחור.

"האם ראיתי את האיש הזה לבד או יחד עם הבחורה?"

"לא אדוני".

ג'ון תהה מדוע אם כן הפחיד אותה כל כך פרצופו של הרוצח.

ג'ון טפח על שכמו של העובד, והודה לו על המידע.

הוא התקשר ל"בוס", ומסר לו שהוא עוקב אחרי בחורה חשודה, וסיפר לו איך התגלגלו העניינים.

מעבידו השתעל ואמר לג'ון שיצמד לישבנה של הבחורה עד שיוציא ממנה כל פיסת מידע שיעזור ללכוד את הרוצח.

ג'ון חזר למקום בו ערך את המרדף אחר הבחורה כדי לנסות שוב.

סוזן חיכתה מעט ליד פח האשפה, והציצה מעבר לקיר בניין מגורים לראות אם השוטר עדיין דולק אחריה .

משראתה שאין סימן לנוכחות השוטר, השעינה את ראשה על קיר פח האשפה וחשה עצבות שלא תוכל לשוב ולעבוד במסעדה.

בעצם להתחיל הכל מחדש, הדבר הראשון יהיה לעקור לאזור לינה אחר כדי להסתתר מפני הרוצח ,ועכשיו גם השוטר. היא לא ידע מה יותר גרוע השוטר או הרוצח.

ג'ון סייר במכוניתו ברחבי סמטאות צרות, בין עוברי אורח וקבצנים, ולא הצליח לאתר את הבחורה הצעירה שברחה ממנו במסעדה.

הוא קנה לעצמו כוס קפה שישאיר אותו מפוקח מאחר וחוסר השינה בליל אמש החל לתת את אותותיו, והמשיך לסייר בעיר, עד שתחליט לצאת מהמחבוא.

סוזן הרגישה חולשה והחליטה לעצום את עניה למספר דקות עד שתתאושש.

ג'ון החליט לצאת ממכוניתו, ולחפש את הבחורה ביתר שאת.

הוא שאל אנשים, קבצנים, אודותיה אך אף אחד לא ראה אותה.

הוא החליט לעבור לסמטאות צרות שאין בהם גישה למכוניות ולחפשה שם.

לפתע הבחין ג'ון בגוף נשען על פח אשפה ושיער בלונדיני גולש לצידיו. הוא ניגש בזהירות וזיהה את הבחורה שברחה לו הבוקר, הוא נגע בכתפה אך גופה נשאר דומם הוא הרים את ראשה וראה שהיא חסרת הכרה.

הוא הזיז את גופה מפח האשפה וראה שלולית דם תחתיה. ללא ספק איבדה הרבה דם חשב ג'ון, הוא מישש את הדופק שלה בצוואר, ומשחש אותו חלושות הרים אותה בידיו ונשא אותה לרכבו שחנה ברחוב הסמוך.

לאחר שהכניס את הבחורה למושב האחורי של רכבו סגר את הדלת, הקיף את הרכב ונכנס למושב, ונסע משם בחריקת צמיגים. הוא לא ייתן לה למות יחד עם הראיות על הרוצח. הוא חצה רחובות במהירות עד שהגיע לפתח בית החולים "סנט ריבר".

ג'ון נשא את הבחורה לחדר טיפול נמרץ, שם לקחו אותה ממנו, והניחו אותה על מיטה.

ג'ון ניגש לדלפק כדי לטפל במסמכים פורמליים של אשפוז וטיפול.

חולצתו של ג'ון הייתה ספוגה בדם אך דבר זה לא הפריע לו.

במוחו התרוצצו מחשבות סחור, סחור, האם עשה זאת הרוצח כדי להעלים ראיות או שנקלעה לקטטת רחוב בין סוחרי סמים.

הוא התיישב וחשב מה יעלה בגורל הבחורה, האם פציעתה חמורה מכדי להחלים?, הרי היא המפתח היחיד שיש לו כרגע ביד ללכידת הרוצח, שמסתובב עתה חופשי.

הרופא יצא מחדר הניתוח אליו הוכנסה הבחורה הוא הושיט את ידו לג'ון "שמי ד"ר קונר אני מבין שאתה בעלה של הגב'".

"לא, אני בלש במשטרת ניו-יורק. הייתי במעקב אחריה עד שמצאתי אותה במצבה הנוכחי, מה שלומה?"(אמר ג'ון)

"ובכן מצבה לא מעודד במיוחד: הוא קשה אך יציב." (השיב הרופא)

"עד כמה חמורה הפגיעה?" שאל ג'ון.

"הפגיעה היא באגן היריכיים, אנו ננתח אותה שוב, המפרק המחבר בין עצם הירח לאגן מרוסק כליל, כך שאנו נתקין לה תותבת במקום העצם".

"היא תשתקם, מפציעה זו?" שאל ג'ון.

"תראה, אם אדבר איתך באחוזים, אז 95% שהיא תשתקם מפציעה זו, אך 5% מהמקרים לא משתקמים בגלל בעיה פסיכולוגית".

"מבחינה רפואית היא תהיה מסוגלת ללכת אחרי הניתוח אך דרוש לה כוח רצון לשקם את עצמה כי בעצם היא לומדת ללכת שוב כמו ילד קטן, וכפי שאמרתי רק 5% מהמקרים לא מסוגלים נפשית לעמוד בכך".

"אני מבין" אמר ג'ון "מה לגבי הכרתה, היא תשוב אליה?"

"כמובן" השיב הרופא.

"אחרי שננתח אותה היא תחזור לעצמה, מבחינה מנטלית לא ארע כל נזק".

לאחר שהתאוששה הבחורה ביקש ג'ון לראותה.

הוא ניגש למיטתה, עיניה היו עצומות ופניה העידו על הסבל הגופני שהיא עוברת.

מצחה היה טרוד, היא נראתה לג'ון מבוגרת יותר מאשר ראה אותה בבוקר במסעדה.

ג'ון החליט לעזוב אותה, ולשוחח איתה כאשר תהיה במצב טוב יותר.

הוא היה חייב לברר את זהותה, לכן הוציא מתיקו כרית דיו, ולקח את תביעות אצבעותיה. לאחר שסיים, ניגב את ידיה באלכוהול כדי להוריד את סימני הדיו.

סוזן פקחה את ענייה. כאב חד פילח את גבה התחתון היא הביטה סביב ולא ידעה היכן היא נמצאת.

באותו הרגע נכנסה לחדר אחות גדולת ממדים וחיוך אימהי על פניה. "ובכן ילדתי אך את מרגישה?"

"איפה אני?", שאלה סוזן ,"את בבית החולים סנט ריבר, נפצעת מקליע של רובה".

סוזן פחדה לשאול מי ירה בה ובמקום זאת שאלה: "מי הביא אותי הנה?"

"בעלך, מחמד".

"בעלי?" שאלה סוזן בתדהמה. "אני לא נשואה".

"או… ,אני חשבתי שהבחור בעלך, הוא בחור נאה מאוד".

סוזן התעלמה מהמשפט האחרון של האחות ושאלה: "אך נראה הבחור?".

"גבוה, עיניים כחולות ושיער שחור".

סוזן נזכרה שהתאור של האחות תואם את מראהו של השוטר שרדף אחריה.  היא נחרדה לרגע, וידעה שהוא אמור לחזור ולבקר אותה. היא חשבה שהיא חייבת לברוח כמה שיותר מהר.

לאחר שהאחות יצאה מהחדר, הביטה סוזן סביבה וחיפשה אחר בגדיה אך לא מצאה אותם היא ניסתה לצאת ממיטתה אך לשווא, רגליה לא זזו.

היא ניסתה שוב ונפלה ממיטתה, צווחה נפלטה מפיה כיוון שנפלה על גבה ובין רגע הכל נעשה חשוך סביבה.

האחות, שהיתה בחדר הסמוך, שמעה את הצווחה מהחדר של הבחורה הפצועה. היא רצה פנימה וראתה אותה מוטלת על הרצפה חסרת הכרה, היא לחצה על לחצן המצוקה וקראה לרופא בדחיפות לחדר.

הרופא הגיע מהר והחל לבדוק את סוזן, מבלי להרימה מהריצפה, לאחר שראה שאיבוד ההכרה שלה נבע מהכאב ולא מפגיעת ראש/גב הרים אותה בעזרת האחות, חזרה למיטה. הוא שלף מעגלת התרופות סמי הרחה והגיש אותם לאפה של סוזן.

היא התעוררה כצפוי והביטה מבולבלת סביבה. הרופא שאל: "אך את מרגישה?".

סוזן מאוכזבת שלא הצליחה לברוח הזילה דימעה.

"למה כל כך מיהרת ללכת לא קיבלת טיפול מספיק מסור?", שאל הרופא וליטף את ראשה.

"חביבתי, את אמורה לעבור עוד ניתוח בשבוע הבא ואז תוכלי להשתקם ולהתחיל ללמוד ללכת שוב".

סוזן נחרדה ממה ששמעו אוזניה, ומכך שלא תוכל לברוח בזמן הקרוב. היא לא ידעה כיצד תתמודד עם השוטר.

הרופא והאחות עזבו את החדר. את סוזן עדיין הטרידו  המחשבות מה עליה לעשות. מצד אחד פחדה שהרוצח ימצא אותה בבית החולים, ומצד שני פחדה להסגיר את הרוצח.

לפתע הבינה סוזן, שמה שלא תחליט יביא את הרוצח לאותה תוצאה.

לפגוע בה.

היא החליטה לעזוב את הנושא הזה בצד ולנסות לפעול למען בריאותה.

ג'ון חזר לתחנה של הבולשת כדי לברר אודות זהותה של הבחורה.

הוא הזין למחשב את תביעות אצבעותיה וחכה לתוצאות.

המידע לא איחר לבוא המחשב זיהה אותה כסוזן גרין. נתפסה מספר פעמים על גנבות פשוטות, הגנבות היו בעיקר מזון ממרכולים, ולא גדולות במיוחד.

התיק עמד להיסגר כיוון שעברו מספר רב של שנים מאז הגניבה האחרונה.

מקום מגורים לא היה לה. מה שהצדיק את עדות הבחור מהמסעדה.

בנוסף לכך הייתה בחורה משכילה, למדה בהווארד, פסיכולוגיה.

ג'ון סבר שהפסיקה את לימודיה מחוסר תקציב.

כך שהיה לו עסק עם בחורה נבונה, לכן רצה להיות כמה שיותר זהיר אתה.

מכיוון שלא מצא דברים מעניינים לחקירתו, יצא מהתיק שלה, והחליט לבקר אותה בבית החולים.

בדרך חשב לעצמו כמה מעט אנשים יודעים על חייהם של מחוסרי הדיור וכמה רבה אוכלוסייה זו.

בעוד הוא חושב על מה יהיה בחייו האישיים,  יש אנשים רעבים שמחפשים אוכל בין הפחים ואף נאלצים בחלקם לגנוב כדי לספק את הרעב המציק.

עד כמה קשה עולמם מעולמם של אנשים בעלי בסיס כלכלי טוב.

אך לא על כולם ריחם ג'ון. הוא ידע בין היתר שבין מחוסרי הדיור ישנם כאלה המכורים לטיפה המרה, או מכורים לסמים, ואף כאלה בטלנים שיש ביכולת לעבוד (פיסית), אך מוחם רפה והם מעדיפים לחיות על הכספים שהמדינה מספקת.

ג'ון הגיע לבית החולים "סנט ריבר", נכנס לחדרה של סוזן וחייך.

"ובכן מה שלומך היום מיס גרין?" סוזן נחרדה למראהו אך התעשתה במהירות והחלה לשחק את משחקה כפי שקבעה לעצמה.

"את זוכרת אותי?".

"כן, באת לאכול במסעדה שבה אני עובדת".

"מיס גרין, יש לי מספר שאלות אליך".

סוזן נחרדה אך החליטה שעליה לשחק כמה שיותר טוב כדי לצאת מהעניין כמה שיותר מהר.

"אז מקובל עליך שאתחקר אותך עכשיו, או לחזור במועד מאוחר יותר?"

סוזן חשבה: בן אם יתחקר אותה עכשיו לבין אם לאו יהיה קשה להשתחרר ממנו. מה שנותר לה הוא להפנים דברים שהוא היה מעוניין לשמוע.

"אתה יכול לתחקר אותי עכשיו"

ג'ון פיקפק בביטחון שהפגינה מולו וידע מבלי שתאמר דבר שהיא תספק לו מעט מאוד מידע ממה שהוא היה רוצה לשמוע.

סוזן נזכרה לפתע שקרא בשמה ולא הבינה איך גילה את שמה.

"איך אתה יודע את שמי?"

"חיפשתי מידע אודותייך ומצאתי את התיק שפתחו לך במשטרה".

"בוודאי לקחת את תביעות אצבעותיי, אני צודקת?"

"כן מיס גרין את צודקת ולא הצגתי את עצמי כמו שצריך במסעדה, שמי ג'ון וייזר, בלש במחלק הרצח של הבולשת, אני מנסה לאתר את הרוצח שמחסל קשישים חסרי ישע ויש לי החשד שאת מכירה אותו, מפני שזיהית אותו כאשר הראתי לך את הקלסטרון".

"מר וייזר אני אמרתי לך או רמזתי באיזה שהוא אופן שאני מזהה את הרוצח שאתה מחפש?"

"ובכן לא אמרת, אך אפשר היה לראות לפי התגובה ההיסטרית שלך שאת מכירה אותו, אז אל תנסי להתחמק ממני גם הפעם". סוזן שתקה ולא ידעה אך להגיב.

"ובכן מיס גרין את מתחילה להיזכר או שאת זקוקה לעזרה?"

"מר וייזר למיטב ידיעתי אנני אשמה בכלום, אין לך דבר שתוכל לומר עליי והוא יהיה מבוסס על ראיות נכון?"

"את מנסה להתחכם אבל אני מקווה שאת יודעת שכל עזרה  מכל סוג שהוא לרוצח הוא שווה ערך כמו רצח עצמו, משמע אם את מסתירה ממני מידע אודות הרוצח את שותפה לפשע".

ג'ון ראה את סוזן מחווירה בבת אחת וחשש שהיא עוד רגע נעלמת לו.

הוא התחרט שהציג כך את שאלותיו בתקיפות שתרתיע אותה ולא תגרום לה לדבר.

הוא התקרב אליה ונגע בידה הקרירה. "מיס גרין את מרגישה טוב? מיס גרין?"

"כן, אנא ממך תחזור במועד אחר אנני מסוגלת לשוחח איתך כרגע". ג'ון הניד בראשו לחץ את ידה ויצא מהחדר.

סוזן ישבה שם ובהתה בחלל החדר, מחשבות חלפו בראשה היא רצתה מאוד לספר את אשר על כתפיה כבר הרבה זמן אך לא ידעה מה תעשה ואך יראו חייה לאחר מכן, הרי לאף אחד לא מפריע שסוזן זרוקה וגרה ברחוב. אחרי שתספר לבלש את האמת המכאיבה גם הוא וגם הרוצח לא יראו אור יום יותר וחייה יסתיימו.

דמעות חמות ירדו אחת אחרי השנייה על פניה היא לא יכלה לעצור זאת.

ג'ון שהיה כל אותה עת ליד חדרה והציץ בה מהחלון ראה שהיא בוכה בכאב וחשב לעצמו שכדי להוציא ממנה מידע יצתרך לנסות בעדינות היא בחורה מאוד שברירית ובפעם הראשונה היה אכפת לו מהמתוחקר שלו. היה נראה לו שהיא זקוקה כל כך להגנה שזה היה בלתי נמנע הוא נכנס שוב לחדרה. סוזן הביטה מבעד לערפל הדמעות וראתה שוב את הבלש. הוא התיישב לידה ושאל אם יוכל להחזיק את ידיה, היא נתנה לו אותן מבלי לחשוב מדוע בעצם ביקש זאת ממנה.

ג'ון הביט בה וחשב לעצמו כמה שהיא יפה ומושכת ולרגע שכח את תפקידו ומי היא, התקרב אליה יותר ונשק לשפתיה האדומות והמלאות היא נענתה לו, לאט החדיר את לשונו עמוק לתוך פיה. טעמה היה מתוק ומשכר היא הרגישה את לשונו החוקרת ונחשול של תשוקה חדשה עבר בביטנה. היא הרגישה צורך להתקרב אליו יותר וכך עשתה הוא נצמד אליה יותר ונישק אותה יותר בלהט. לפתע תפס מה בדיוק הוא עושה אך לא רצה להשתחרר מהתחושה הזו שהוא חש היה לו כל כך נעים. הוא לא חש אף פעם התרגשות עזה כזו למרות שהיו בחייו לא מעט נשים. חוויה מעין זו הייתה עבורו בגדר חוסר היגיון.

ג'ון היה חייב לחזור למציאות ומהר הוא לא ידע אם היא שותפה בפועל של הרוצח הסידרתי ואם כן היה עליו להוציא ממנה מידע ולא לנשק אותה.

הוא התנתק ממנה בעדינות כדי לא לפגוע בה, למרות הכל לא הכיר אותה טוב אך ידע שאם היא במצב נפשי עדין אין צורך לתת לה להרגיש רע זה ימנע ממנה לסמוך עליו מספיק בכדי לתקשר איתו. והוא הרי זקוק לכל פיסת מידע על הרוצח באם לקחה חלק במעשיו או באם לא.

סוזן הביטה בו ותשוקה נשקפה מעיניה הוא שאל אותה: "מדוע בכית?" היא נשענה אחורה על הכרים והחזירה בשאלה:"מדוע נישקת אותי?"

"טוב השתוונו בואי נלחץ ידיים ונתחיל מהתחלה".

הם לחצו ידיים וג'ון אמר:"אני אבוא מחר מאוחר יותר את רוצה שאביא לך משהו, את זקוקה לדברים?"

סוזן שחשה מבוכה סירבה באצילות. הוא נפרד ממנה ויצא הפעם באמת מבית החולים.

ג'ון ישב במכוניתו ותפס את ראשו בשתי ידיו וחשב.

אמנם היא בחורה יפה ומושכת אך מדוע זה קרה לו הרי הוא רואה מידי יום בחורות יפות והוא לא רץ לנשק אותן אולי המשבר של הגירושין שהוא עובר, הוא לא הצליח למצוא תשובה הולמת למה שהתרחש דקות מספר קודם לכן.

אולי יוכל לנצל זאת לטובתו, אך עדיין חשש מהמתח המיני שיש בינהם. הוא התניע את מכוניתו ונסע לחנות בגדי נשים כדי להביא לסוזן מספר פירטי לבוש למרות שסירבה ידע שאין לה בגדים מלבד אלו שעל גופה, ואולי אף נגנבו דבריה המעטים שיש לה שהרי היא מחוסרת דיור.

סוזן ישבה חסרת תחושה הוא הייתה מוכת תדהמה ממה שהתרחש דקות ספורות קודם, אך במוחה צצה מחשבה מכעיסה שהוא מנצל את חולשותיה לתועלתו האישית, אם הוא חושב שכך ישיג את המידע ממנה הרי הוא טועה. היא נשענה אחורה, עצמה את עיניה ונרדמה.

ג'ון הגיע לחנות בגדים ידועה של נשים.

הוא נכנס וניגש למוכרת שנראתה כמו ענב שסחטו ממנו את התוכן. היא הייתה גבוהה וכחושה בצורה מוגזמת, על עיניה הרכיבה משקפי ראייה גדולות יחסית. היא חייכה אליו וחשפחה שיניים צהובות מעישון. "במה אוכל לעזור לך אדוני הצעיר?"

"אני צריך מכנסיים וחולצה לבחורה צעירה ורזה". המוכרת החלה להראות לו מכנסיים מסוגים שונים לבסוף בחר במכנס מחוייט שחור וחולצת משי לבנה ועדינה, עוד שאל את המוכרת: "את מוכרת גם בגדים תחתונים?"

"בוודאי" ענתה המוכרת ונתנה לו לבחור הוא בחר בתחתונים וחזיה צנועים, שילם על כל פירטי הלבוש ויצא. בדרך עצב בביתו והביא לה מגבות וכל מה שצריך כדי לשמור על היגיינה. הוא רצה לתת לה את כל הנוחות כדי שתרגיש חייבת, ואז תספר לו מה היא יודעת אודות הרוצח ומה הקשר שלה אליו. כאשר הגיע לחדרה דפק בדלת הוא ענתה בחיוב והוא נכנס פנימה.

היא נראתה לו יותר שקטה ומתונה מהבוקר. הוא הגיש לה את אשר קנה לה והיא הביעה את התפעלותה מהדברים במבט שואל אמרה:"אמרתי לך שאני לא זקוקה לדבר".

"שיקרת לי את זקוקה לדברים, אך גאה מכדי לבקש". לבסוף קיבלה את מתנותיו והודתה לו.

"תראי מיס גרין לגבי מה שקרה הבוקר, אני מתנצל זה ממש לא  מתאים להתנהגותי, אני מקווה שלא נפגעת באיזו שהיא צורה".

היא הביטה בו בתדהמה ואמרה:"מדוע אתה מתנצל לא נהנתה מהנשיקה?"

"ובכן כן, אבל חשבתי שזה יפגע בך".

"לנשיקה הייתה השפעה מעודדת עבורי היא הייתה בזמן הנכון".

סוזן לא רצתה להסגיר את רגשותיה האמיתיים, על הכעס שגרמה לה נשיקתו, הכעס שלה נבע מהעובדה שאכן נהנתה מהנשיקה. היא החליטה לא לתת לו להתקרב אליה שוב.

עכשיו היה תורו של ג'ון להיות מוכה תדהמה למשמע דבריה, תשובה כזאת לא ציפה לשמוע.

"טוב מיס גרין אני רוצה להשאיר מאחור את המקרה ולהתקדם הלאה". משפט זה עיצבן אותה כל מה שהוא מנסה להשיג ממנה זה פרטים אודות הרוצח והיא לא הייתה מוכנה רגשית לדבר על כך עם אף אחד בייחוד לא איתו.

ג'ון החליט שאולי מי שיצליח להוציא את המידע ממנה זה פסיכולוג. כאשר הציע זאת בפני סוזן היא ענתה לו נמרצות בשלילה בטענה שהיא לא מסתירה דבר ושהוא מבזבז את זמנו לשווא. לבסוף החליט ג'ון שרצוי היה מאוד להביא לה עזרה פסיכולוגית למרות התנגדותה כדי להוציא ממנה מידע שיעזור לה להשתקם וחזור ללכת על רגליה.

למחרת היום הגיעו לחדרה של סוזן שוטרים לשאול אם היא זוכרת אך נפגעה מהירי אך היא לא זכרה דבר אודות הירי שממנו נפגעה. היא נוכחה לדעת שפציעתה נגרמה מקטטת רחוב בין סוחרי סמים ולא היה זה ניסיון של הרוצח לפגוע בה. היא רצתה לחזור לעצמה ולהתחיל ללכת על רגליה אך היה מוקדם, כיוון שהיתה אמורה לעבור עוד ניתוח בגבה התחתון בטרם תתחיל כל פעולת שיקום שהיא. דבר אחד היה טוב עבורה היא קיבלה יום יום מזון ולא היתה צריכה לחפש. הבלש כבר כמעט שלא הגיע לבקר אותה וזה שימח אותה כי בחברתו הייתה תמיד לחוצה וחסרת מנוחה.

ג'ון הזמין עבורה פסיכולוגית קלינית כדי להפר את שתיקתה.

לוסיל היתה פסיכולוגית מעולה בתחומה היא עזרה לו מספר פעמים בפענוח מקרי רצח, ולא היה לו כל צל של ספק שלוסיל תעשה עבודה טובה עם סוזן גרין.

כאשר הציג ג'ון את לוסיל בפני סוזן היא נרתעה ממנה מיידית אך זה התברר כעניין של זמן.

לוסיל הצליחה לגרום להיווצרות סדקים בחומת השתיקה של סוזן וזאת לאחר חודשיים של שיחות. לוסיל נפגשה עם ג'ון כדי לדווח לו על אותם חודשיים. הם ישבו במסעדה שמשקיפה לים ושתו שניהם לימונדה ג'ון הפר ראשון את הדממה. "אך מתקדמת מיס גרין?"

"לא רע בכלל" ענתה לוסיל.

"היא סיפרה לך את הסוד שלה?"

"לא את זה היא לא סיפרה, ולדעתי גם לא אוכל להוציא זאת ממנה רק מישהו קרוב וחשוב שהיא אוהבת וסומכת עליו יגרום לה לספר.

"לוסיל את אומרת לי שעבדת איתה חודשיים ומה שהצלחת לגלות שאין לה אמון באנשים?" זעם ג'ון. "תראה זה לא הכל יש לזה סיבה, היא עברה התעללות ממושכת בעברה".

"איך גילית זאת?"

"אני יודעת להבחין בין אדם רגיל לבין אדם שעבר התעללות".

"אני מתכוון להתעללות ממושכת, איך את יודעת זאת?"

"יש מספר סממנים שלפיהם נמדד הקריטריון של התעללות חד פעמים לממושכת, ואצלה לצערי זה נמשך שנים רבות".

"ואת זאת את יודעת מבלי שהיא תאמר לך דבר על כך?"

"תראה ביקשתי ממנה שתצייר לי ציורים ותכתוב דברים שהיא חשה, מאחר ולמדתי גרפולוגיה יכולתי להבחין שהיא אדם מבולבל, מבוהל וחסר תקווה".

"ראית במקרה בכתב היד שלה  את הרוצח?"

לוסיל גיחחה. "ג'ון אתה חסר סבלנות אבל בזה לא אוכל לעזור לך מפני שהיא נסגרת בפני ולא נותנת לחדור פנימה".

"ג'ון היא לא ביקשה עזרה נפשית אלה קיבלה אותה בכוח, היא מאוד כועסת עליך היא מזכירה זאת בכל נושא שאנו מגיעות אליו".

"אני חושבת שאתה תוציא ממנה את המידע הדרוש אם רק תתנהג אליה בעדינות. אבל אני מזהירה אותך שלא רצוי כלל שתגרום לה להיקשר אליך נפשית. אחרי שתשיג את שלך ממנה ותלך היא תתדרדר בצורה נפשית קשה ולדעתי חיבלו בנפשה ובגופה די ויותר פעמים, היא סבלה מספיק כאב אז תשתדל לא להוסיף עוד".

"את זאת אני לא מבטיח כי עדיין אנני יודע אם יש לה קשר עם הרוצח, כי אם מתברר שכן אז ממש לא אכפת לי מצבה הנפשי".

לוסיל הסכימה אם דבריו.

לאחר שנפרדו נסע ג'ון לביתו ושמח שהבית לבסוף ברשותו. אישתו לשעבר (בנתיים הספיק ג'ון להתגרש מאישתו בזמן שסוזן קיבלה טיפול פסיכולוגי) החליטה שאת הבית היא משאירה לו.

הם נפרדו יפה ללא מריבות ללא שאלות היא הבינה את צעדיו והוא את שיקוליה. ומכיוון שאין להם ילדים העניין נגמר מהר יותר. הוא למד לאהוב את הדירה שלו ובילה בה יותר שעות.

כאשר הגיע לדירה מזג לעצמו משקה חריף והתיישב ליד פסנתר הכנף השחור והחל לנגן בלוז עצוב זה תמיד גרם לו לחוש טוב כאשר הרגיש רע וכאשר רצה לחשוב על חקירות מסובכות.

סוזן הביטה במקלט הטלויזיה וחשבה על יום המחר שבו היא אמורה להתחיל בשיקום ובעודה שקועה במחשבות לא ראתה שמישהו נכנס לחדר בשקט ולפתע התנפל עליה וסתם את פיה בסמרטוט. הוא לחש באוזנה "שלום סוזנה אני מקווה שלא שכחת אותי". סוזן התכווצה באימה כל גופה השתתק מפחד. הוא שכב עליה וליטף את גופה ביד אחת וביד השנייה פתח את רוכסן מכנסיו. סוזן שהייתה מבוהלת  ניסתה למרות הכאב הפיסי לחשוב על דברים שמחים כמו לרוץ למרחבים יפים, לרוץ בלי לעצור, בלי להביט אחורה, כמה יפים הם השמיים, הפרחים מפיצים ניחוחות משכרים, הציפורים שמצייצות עכשיו, הכלבים הנובחים הילדים הצוחקים ומשחקים...מוחה צעק: "אני חופשייה, אני חופשייה".

"היית נהדרת כמו תמיד". פלט האיש היא הרגישה את הבל פיו על אוזנה "כך אני אוהב אותך קפואה, אם תספרי למישהו עלי כולל השוטר שלך שמביא לך מתנות אחתוך אותך לפיסות קטנות כמו שעשיתי לחברה הזקנה שלך, שמעת?"

הוא ניער אותה בחוזקה היא הביטה על הקיר שממול קפואה חסרת תנועה. הוא קפץ מהמיטה, כיסה אותה בחזרה, סגר את רוכסן מכנסיו ויצא החוצה מבית החולים.

לאחר מספר רגעים אחות נכנסה לחדר של סוזן וכיבתה את מקלט הטלויזיה. "את חייבת לישון מחר את צריכה להתחיל בשיקום".

האחות מדדה לסוזן דופק וראתה שהוא גבוה מאוד היא הביטה בה וראתה שסוזן לא מגיבה לסביבה כלל האחות הורידה ממנה מעט את השמיכה כדי שתוכל לראות אותה טוב יותר ולתדהמתה גילתה שכותונת הלילה של סוזן קרועה לחצי ויש חבלות על ביטנה, היא הורידה לגמרי את השמיכה וראתה שלולית דם מבצבצת מבין רגליה של סוזן ואז הבינה האחות שסוזן הותקפה מינית היא מיהרה לקרוא לצוות הרפואי. האחות לא ממש הבינה אך לא היו צרחות היא הביטה מסביב וראתה סמרטוט רטוב מעט שכנראה הסיקה האחות היה בפיה של סוזן בזמן התקיפה. לאחר בדיקת הרופא התגלה ללא ספק שסוזן אכן נאנסה. האחות התקשרה לג'ון.

ג'ון התעורר מסיוט להישמע צלצול הטלפון "הלו מר וייזר?"

"כן, כאן וייזר". "מדברת האחות מריאן מבית החולים "סנט ריבר" הבחורה שהבאתה אלינו נאנסה הערב".

ג'ון קם ממיטתו "מי אנס אותה?" שאל ג'ון בתדהמה.

"אנו לא יודעים אני נכנסתי לחדרה לאחר המקרה ואפילו לא הבחנתי בשם דבר משונה עד שבדקתי אותה".

"היא לא צרחה?"

"לא מר וייזר"

ג'ון ניתק את השיחה ומיהר לצאת לכיוון בית החולים. ג'ון נהג כמו מטורף מאחר והיה בטוח שעכשיו יש לו קצה חוט להאחז בו לגבי הרוצח.

ג'ון היה בטוח שזה הרוצח שאנס את סוזן. היה ברור לו כשמש שאותו רוצח התעלל בה כנראה זמן רב והיא פחדה לחשוף אותו.

כאשר הגיע לבית החולים רץ במסדרונות כדי להגיע כמה שיותר מהר לחדר של סוזן הוא לא היה מוכן להודות עדיין בפני עצמו שדאג לה. כאשר הגיע היו מס' אחיות שביקשו אותו לצאת הן סיימו לאסוף ראיות שהשאיר האנס על גופה והחלו לשטוף אותה. הוא יצא מהחדר והלך לקנות לעצמו כוס קפה מפני שהתריד אותו כאב חד בראשו שלא עזב אותו מאז שקיבל את ההודעה. ג'ון החל לתחקר את האחיות כדי לדעת אם אחת מהן תוכל לזהות את הרוצח. הייתה שם אחות אחת שראתה אותו נכנס פנימה ותיארה אותו במדוייק ג'ון רשם לעצמו מס' דברים והוציא מכיסו את הקלסטרון של הרוצח הוא הציג אותו בפני האחות שמסרה לו בוודאות שזהו אותו אדם שראתה, כפי שחשד. ג'ון יצר קשר עם לוסיל וסיפר את אשר אירע היא הסכימה לקחת על עצמה את הטיפול בסוזן וכך היה לוסיל החזירה את סוזן לקדמותה והוציאה אותה מההלם שהייתה שקועה בו.

ג'ון המעיט להגיע לבית החולים באותם ימים פשוט מאז שראה את סוזן באותו ערב כה חיוורת הייתה, כה עצובה נראתה והוא רצה כל כך לחבק אותה ולומר לה שזאת הפעם האחרונה שמישהו יגרום לה נזק, רצה להקל עליה ולגרום לה לחייך, ולפתע נזכר שלא ראה אותה אף פעם מחייכת. מתוקף תפקידו כבלש אסור היה לו להיות במגע קרוב מדיי עם חשודים אך בתוך תוכו ידע שפחד להכאיב לה יותר ממה שכבר כואב לה לכן לא הפריע ולא ביקר אותה כלל.

בוקר אחד התקשרה אישה היסטרית לבולשת בעקבות פרסום קלסטרונו של הרוצח בטענה שראתה אותו בחנות לפני מס' דקות. ג'ון יצא לחיפוש עם צוות גיבוי הם חיפשו בכתובת אשר מסרה עדת הראייה. לאחר חיפוש קצר בסימטה צדדית צרה מצאו אדם שוכב על הריצפה ולידו עמדה אישה כבדת גוף ובקבוק מנופץ באחת מידיה.

"סוף, סוף הגעתם כבר נגמרו לי הבקבוקים".

ג'ון הודה לאישה, על אומץ ליבה ונחישותה, אחד השוטרים הרים את הרוצח לאחר השוואה קצרה בין הקלסטרון למציאות הם חזרו לבולשת וכלאו את הרוצח עד מסדר הזיהוי.

ג'ון ניגש לניומן "הבוס" ומסר את המדיע על הלכידה של הרוצח.

ניומן היה מרוצה ואמר:"אני שמח שחזרת לעצמך ג'ון, עכשיו תוכל לקחת לך חופשה בתשלום זה מגיע לך, עברת תקופה קשה מאוד. ידעתי שתצליח לסגור את התיק למרות הכל. ודרך אגב סידרתי לך העלה בדרגה".

ג'ון שהיה אמור להיות מסוחרר מאושר מהידיעות שקיבל זה עתה הרגיש צורך עז לפגוש את סוזן.

לאחר סידוריו האחרונים של מסדר זיהוי בו האחות זיהתה בוודאות את הרוצח נערך משפט שבו לקח חלק ג'ון.

ג'ון לא השתמש בסוזן לצורך המשפט הוא מנע זאת ממנה, היא עברה מספיק בתקופה האחרונה היה מספיק ראיות ועדיות בשביל להרשיע את הרוצח ולכלוא אותו למשך כל חייו.

"קדימה סוזן" האיץ בה המטפל הפיזיוטרפי "את תצליחי להגיע לכיסה, אין לך עוד הרבה".

ג'ון נכנס באותו רגע וביקש מהמטפל להחליף איתו באחיזה של סוזן מבלי שזו תשים לב לכך.

לבסוף הגיע סוזן לכיסא וג'ון עזר לה להתיישב כאשר הבחינה שזה הוא, הופיע בעינייה מבט שואל, ג'ון שאל :"איך המרגש אלופה?"

"נפלא אני לומדת ללכת שוב, קשה אבל מאתגר".

"אכפת לך שנצא לטיול קצר החוצה?"

"כל עוד אתה תדחוף את הכיסא מקובל עליי".

ג'ון הוביל את הכיסא אל מחוץ למבנה ונעצר ליד ספסל, סובב את הכיסא לעברו כדי לראות את פניה היא נראתה רגועה יותר מהפעמים הקודמות בהם ראה אותה.

"מר וייזר מדוע אתה כאן? הרי מצאת את הרוצח שכל כך השתוקקת למצוא".

"ראשית אנא קראי לי ג'ון שנית נכון. הרוצח נלכד. רציתי לדעת למרות שלא רצית לעלות על דוחן העדים ולהעיד נגדו מדוע לא עשית זאת?"

סוזן הפנתה את מבטה ממנו והביטה בנוף הנשקף מאחורי גבו. לקח זמן עד אשר חזרה והביטה לתוך עיניו ואמרה:"הוא האח החורג שלי ואמא שלי תמיד דרשה ממני שאם הוא אי פעם יעשה משהו רע שלא אספר על כך לאיש שאם לא כן היא תראה בזאת בגידה במשפחה".

"תרשי לי לקרוא לך סוזן?"

"אני משערת שכן"

"את אמיצה מאוד סוזן וסבלת המון, אני רוצה לעזור לך".

"מדוע?" שאלה סוזן.

"את הדבר הכי יקר לי"

"אבל אני לא יודעת עליך דבר".

"מה תרצי לדעת עלי?"

"אתה נשוי?"

"היית עד לא מזמן והתגרשתי. מדוע זה חשוב לך?"

"רציתי לדעת אם יש לי סיכוי איתך" אמרה סוזן בחיוך ביישני.

דבריה שמחו את ג'ון מאוד אלו היו צעדיה הראשונים להחלמה מהסיוט שעברה.

ג'ון התקרב אליה ולחש באוזנה:"את מעוניינת להיזכר בנשיקה הראשונה שנשקתי לך?"

סוזן חייכה וחיבקה את צווארו. ג'ון נשק לה לשפתייה המתוקות ואימץ אותה אל ליבו וזו הפעם הראשונה שהודה בינו לבינו שהוא אוהב אותה.

"אתה רוצה לנהל קשר רומנטי איתי?" שאלה סוזן

"בהחלט" ענה ג'ון בבטחה.

"ואתה סומך עלי?"

"באיזה הקשר עלי לסמוך עלייך?"

"ובכן יש לי אח למחצה רוצח סידרתי, ואולי זו תכונה תורשתית".

ג'ון צחק בקול רם וסוזן גם.

שניהם הרגישו הקלה מגילוי רגשותיהם שכה הקפידו לשמור תקופה ממושכות.

"סוזן יקירתי אני איתך בכל מצב ההרכב הגנטי לא מעניין אותי כלל".

הרוצח נישפט ונמצא אשם בכל סעיפי האישום והעונש שקיבל היה כיסא חשמלי.

סוזן וג'ון נישאו לאחר שנה של גילוי אחד את סודות האחר.

סוף.....