כוס תה.... לכאורה משקה בנאלי שקיים בכל בית בישראל ...
האומנם משקה בנאלי???
ובכן מעשה שהיה כך היה...
גן חובה, גיל 4 לערך, הגננת מפתחת ריטואל שחוזר על
עצמו כל אימת שזרזיף דימעה מבצבצת מזוית עינו של כל
ילד מצוי בגן.
הסיבה לא הייתה חשובה כדי להתקבל למועדון התה והדמעות
היית צריך פשוט להראות סימני בכי ומשם הדרך קצרה עד
למפגש עם הגננת שהייתה מגיחה כאשר ממחטה ביד ימין,
חיבוק עם יד שמאל וצעידה לפינה אפלולית בתוככי הגן כאשר
העוזרת ללא מילים יודעת את חלקה בריטואל וזה להכין במהרה
כוס תה מהביל ולהניחה מול הילד או הילדה הבוכיים.
תחושת הקינאה אחזה בנו הילדים שנשארנו מאחור ללא דמעות
היו שניסו להתל בגננת ולביים התפרצות מלוחה של דמעות
אך היחס כלפי אותם שחקנים לא היה זהה הם לא לקחו חלק
בריטואל ולא התקבלו למועדון התה והדמעות.
עם הזמן התפתחה ציפייה בקרבנו שיום אחד תהיה סיבה אמיתית
אשר תגרום לנו להזיל דמעות ונעלה אחר כבוד לכס המלכות
המצוי אי שם בתוככי הגן.
ואני כמו כלום לא הייתי מתנגדת לקחת חלק בחווית הריטואל.
יום בהיר אחד, שעות הבוקר המאוחרות לערך, בעודי מתבוננת
בחיפושית משה רבינו אשר צעדה בבטחה בתוך כף ידי,זה קרה...
זיהיתי בזוית העין את סבתא שלי האהובה צועדת, לבושה בשימלה
היפה שאהבתי וסל בידה... הנחתי את החיפושית על הריצפה
ורצתי לגדר שהקיף את הגן וקראתי "סבתא"!!! היא ניגשה לגדר
בחיוך, השחילה יד וליטפה את שערי הזהוב... "אני רוצה לבוא
איתך" אמרתי בהשתוקקות אמיתית היא סרבה בטענה ששוק
הוא מקום הומה ומסוכן לילדה קטנה. אמרה והבטיחה שתבוא
לקחת אותי מהגן במהרה.
ליבי נפל והרגשתי איך ראייתי מתשתשת כן הן הגיעו הדמעות
המלוחות המיוחלות... צצה התודעה.
ומיד הדחקתי משפט זה מאחר וכל רצוני באותם רגעים ייחלו
לקחת חלק במסע של סבתי היקרה לשוק. הגננת הופיע לצידי
והורתה בחביבות לסבתי להמשיך בדרכה היא נפנפה לי לשלום
ושוב הבטיחה לקחת אותי מהגן.
הגננת הוליכה אותי אחר כבוד לתוככי הגן כאשר מלווים אותנו
מבטי קינאה צורבים של ילדי הגן על הצתרפותי למועדון התה
והדמעות.
הכל חלף על פניי התה, הדמעות, היד האיתנה האוחזת בכתפיי
הקטנות והשבריריות, האדים הנישאים אל אפי מכוס התה.
כל הייחולים לאותן דמעות שליווה אותי באותה תקופה בגן
נערמו לערימה חסרת תועלת שם באותם רגעי אכזבה של ילדה
קטנה הרוצה להיות עם סבתא שלה.
ובכן היכן התהילה? היכן הרגשת הנצחון? היכן הגאווה?
לא היו לי תשובות באותם ימים אך ידעתי שלא רצית לקחת שוב
חלק במועדון התה והדמעות המפוקפק.
היום בפרספקטיבה לאחור המפגש עם התה והדמעות נשזר במוחי
לכדי משפט פשוט אחד: "כל היגון הקיומי נאסף לכדי דמעה מלוחה
אחת שנשרה לכוס התה, ואם אשתה את התה אך נפשי תירפא??"
תגובות