זה אירע לפני כשנה, אז נפל האסימון. כנראה שלא היה די בכך ומאז עברו אירועים דומים. אך הפעם אני מוצאת בהם מלבד התיסכול גם רגע קט של הומור. בשלהי הקיץ, כשהחמה יוקדת על ראשי ומשתדלת להוציא ממני כל טיפת מים שעוד נותרה במעיי המתנתי לאוטובוס, דבר שבשגרה. משעליתי פישפשתי בארנקי והוצאתי את הכרטיסייה, והושטתי אותה לעבר הנהג. הוא אחז בה שניות ארוכות , הסתכל עלי ובעיניו היה ניכרת נזיפה אילמת. מעין מבט של "לא הפעם, עלי לא עובדים" (בדיעבד הסתבר לי שזהו פשר המבט). טרם ניקב בה החל לתלוש בחריצות שנץ נייר שהיה תלוי עליה בין שמים לארץ. ואז הבנתי - הוא חשד בי שרציתי להטעותו ולהרוויח ניקוב נוסף על מקום בה שנפסל. לא נורמלי, פשוט לא. אם היה מכיר אותי לא היה מעלה בדעתו דבר מרושע שכזה, לא היה לי זמן להסביר לו שהכרטיסיה ממש לא מעניינת אותי ובחיי היומיום הפעם היחידה שאני פוגשת בה זה בשליפה חפוזה  מן הארנק ללא מחשבות כחל וסרק.. אבל אז נפל לי האסימון, גם אני כמו הנהג - רק בסיטואציות שונות. אני מתארת לעצמי שרבים מתווספים להתנהגותנו. השפיטה המהירה של האדם מולנו, מבלי לחשוב ולרדת אל הפרטים הקטנים. מבלי לעמוד לרגע במקומו, מבלי לדון לכף זכות.

היום, כשנסעתי בחזרה מלימודיי לביתי, הוצאתי את הכרטיסייה (אחרת לחלוטין, מאז החלפתי לפחות שתיים עשר תריסרים), ולאחר שהנהג ניקב בה , באתי להחזירה לארנק ולפתע הבחנתיי שנותר בה שנץ... תלשתי אותו בעצמי...