מתחת לבועת המים הטשטוש מתחדד ושמיעת הצלילים הסתומים ברורה יותר ולרגע אחד אפילו המחשוף של אלה שראיתי היום במכולת לא מצליח לחדור מבעד למעטפת .
שכבה אחרי שכבה אני מגרד את הציפוי הקר עם הציפורנים הכסוסות שלי , 20 דקות שאני מחטט במשבצת הלבנה הזאת והעור כבר מקומט מהמים שיורדים בלי הפסקה מגרד חזק עד שסערות ורוחות יפרצו מפתח דק או אולי אפילו האלוהים שלי יופיע בכבודו ובעצמו ויציע לי שלוש משאלות.
המים שמצטברים בפינות גורמים לכתמים צהובים של עובש, שפוגעים בלבן הלבן הזה של החרסינה,
כשהיא הגיעה לפני כמה שנים ביבוא אישי מאיטליה היא הייתה מבריקה
וכשהאור היה חזק מספיק, יכולתה אפילו לראות את עצמך משתקף דרכה.
מחר אימא בטח תבוא תגרד, תקלף ותכסה את העובש עם האצבע הדקה שלה בשכבה חדשה של סיליקון ותחשוב שלא רואים שהחרסינה כבר לא מה שהייתה פעם .
ובחלומות שלי את לבושה במדיי פוטבול, עם המספר 24 שטבוע לך על החזה בצבע אדום והמדים שגדולים עליך בכמה מידות מציפים אותך.
מבעד לקסדה אפשר לראות אותך קטנה ושדופה, כששני פסים שחורים מטופשים מרוחים לך לאורך קו הלחי, בדיוק כמו שיש לשחקני הפוטבול המקצוענים שבערוץ האמריקאי.
וכשאת מתחילה לרוץ לקראתי אי אפשר לעצור אותך,
רגל אחרי רגל ולפעמים שניהם באוויר, ועל הפנים שלך אלף חיוכים מתוקים מרוחים.
הפגיעה כואבת, כמו חפץ זר שחודר לגוף היא גורמת לצמרמורת, אבל כשזה נגמר אני נופל לרגליך מוכה ומאושר,ואת מחזיקה אותי כמו באחד מהציורים של קורג'ו עם הראש על הירך שלך, מנסה להעיר אותי מהעלפון על ידי לחישות קלות "בן זונה לא עכשיו" את אומרת "רק לא עכשיו, לא אחרי שהצלחנו" והיד שלך על הלחי מחממת ממש כמו בפעם ההיא שנפגשנו בפארק
כשאני פותח עניים החיוכים עדיין מכסים לך את הפנים,
ומסביב אפשר לראות את המרצפות מאיטליה שבורות
לרסיסים קטנים ובוהקים חלקם לבנים וחלקם צהובים בגלל העובש,
