אֵלֶּה הָיוּ יָמִים,

בָּהֶם טִיַּלְנוּ חֲבוּקִים.

וּלְבַד מֵאַהֲבָה וְרֹךְ,

לֹא יָדַעְנוּ כְּלָל מַכְאוֹב.

בַּיּוֹם וּבַלַּיִל,

בַּחֹרֶף וּבָאָבִיב.

בָּעֶרֶב וּבַבֹּקֶר,

בַּקַּיִץ וּבַסְּתָו.

זוֹכֵר אוֹתָךְ יַלְדָּה,

צְנוּמָה וְיָפָה.

וְתָמִיד רַק לָךְ,

כֹּל אַהֲבָתִי הָיְתָה נְתוּנָהּ.

אֶת יָמֵינוּ בְּיַחַד בִּלִּינוּ

וְרַק נְעָרִים הָיִינוּ

וּכְמוֹ בַּחֲלוֹם חָיִינוּ

וְכָךְ נוֹתַרְנוּ.

2.2.1996