היה לי חבר, ועכשיו הוא קצת חסר

ביום ובליל,

ובכלל בכול זמן

ובכול עת,

יש לי חבר אחד

מיוחד,

שאותו שונא עד כאב,

אך גם לעיתים אוהב,

הוא קר כקרח,

קשה עורף,

וקשה יום,

חד וישר,

חסר לב או דמיון,

אין לו מחשבות שטות,

או רגע של טיפשות,

הוא אבן-חומה,

רק מחשבה צרופה.

וגם אין לו הרבה חברים

הוא לבד כל הזמן,

כמעט,

כי הוא איתי

והוא שלי.

והוא מדיר שינה מעיני

וגורם לי לחשוש ולפחד

ולפעמים,

לעיתים,

הייתי רוצה,

הייתי כמהה,

קצת,

ולו במעט

שימצא לו חבר אחר,

לו רק הייתי יכול

לקבור אותו בחול,

להכריז עליו ברוגז

או להתעלם ממנו ברוגז,

ולעשות מעשה מטומטם,

מבלי שהוא יהיה שם

לצעוק עליי בקול

ולגרום לי לחדול.

אם היה אפשר

אז הייתי מאושר,

כי למרות שהוא חבר,

כמו כול דבר אחר,

יותר מדי לא בריא,

לא לו, ולא לי.

אז אנא "הגיון" חברי,

אין עוד צורך לך אצלי,

אהיה שלום ידידי,

עתה סוף סוף אני  חופשי.