עמדתי ליד טלפון ציבורי וחיכיתי שיצלצל, הוא לא צילצל ומאחורי עמדו אנשים שכעסו, אפילו כעסו מאד, האנשים שעמדו בתור מאחורי ביקשו שאפנה את הטלפון, המתח גבר ואז הודיעו בחדשות שזמי שקד מהקיבוץ נהרג ברפיח.

זמי היה המקרה השני מתוך חמישה מקרי מוות מסתוריים שהתרחשו כולם בחופש הגדול, שנה אחרי שנה.
הראשונה היתה גילה דגן, נערה בת 18 לפני גיוס שטבעה בבריכה ביום של מסיבת סיום בית ספר של אחותי, גילה היתה שחיינית מצטיינת היא היתה שוחה כל יום ואפילו השתתפה בתחרויות ארציות וזכתה בכמה.
הצגת הסיום של כיתתה של אחותי היתה אמורה להיות הצגת סיום בית ספר הטובה ביותר שנראתה זה שנים בקיבוץ, עד היום רץ סיפור שאפילו חנוך לוין בכבודו ובעצמו שעוד היה חי אז היה אמור לבוא להצגה בשביל לבחון שחקנים ממגמת תיאטרון, אם כי חובה לציין שזו שמועה של קיבוץ ותו לא ככה שאי אפשר לדעת אם זה נכון או לא.
את ההצגה כמובן ביטלו, אי אפשר היה לשמוח בכזה יום.
בהלוויה של גילה עידו המזכיר ספד לה: "גילה, את היית פרח אדום שצמח לגובה בחולות המדבר, את היית תמיד הכי טובה בהכל, בלימודים, בספורט ובמיוחד בבריכה, הבריכה בשבילך היתה בית שני.
אני זוכר יום אחד שבאתי לבריכה עם בתי ונכדתי לטבול קצת במים הכחולים, זו היתה שעת השיא הבריכה היתה הומת אדם אי אפשר היה להכניס סיכה למים והנה אני מבחין פתאום בך שוחה בין כל האנשים לא מרגישה שהם שם בכלל, מחוייבת לאימון היומי בצורה מעוררת כבוד שאין שני לו, אני זוכר את עצמי עומד שם צופה מרותק במחזה הפלאי.
זה הזיכרון שלי ממך שבחרתי לחלוק עם אנשי הקיבוץ ואיתך בדרכך האחרונה.
עלי לך אל השמיים גילה, השיגי גם שם את כל שתוכלי, הסתכלי עלינו מלמעלה ואנו נקווה שתחייכי.
יהי זכרך ברוך".

מירי דניאלי היתה השלישית, מירי דניאלי היתה מורה בבית ספר, היא היתה אשה חזקה, נחושה, חדה כתער, לוחמת ללא פשרות, היא היתה המורה הכי מפחידה בבית ספר ועם זאת גם הכי נערצת בין התלמידים.
כשבועיים אחרי סוף הלימודים, התמוטטה מירי בביתה ונלקחה לבית החולים שמה התברר שיש לה סרטן ריאות במצב מתקדם, אני זוכר שלקחו אותנו לבית החולים, אנחנו לא ידענו אבל זה היה בעצם בכדי להיפרד ממנה בפעם האחרונה, כשנכנסתי לחדר שבו היא שכבה, ראיתי מולי פגר נושם, דבר לא נשאר מהאשה החזקה והמפחידה שזכרתי מהבית ספר, לא היה לי הרבה זמן להיפרד ממירי, אחרי היו צריכים להיכנס עוד אנשים והתור היה ארוך.
דיברתי עם מירי היא שאלה אותי עם אני עושה את החוברת שקיבלתי לחופש, עניתי לה שלא כי אין לי זמן, מירי חייכה, כמורה היא תמיד נהגה לרדת עליי אבל אני חושב שאת הישירות שלי היא אהבה, בכל מקרה התור בחוץ היה ארוך ואנשים התחילו לכעוס, אז נפרדתי ממנה לשלום, איחלתי לה בריאות ויצאתי מהחדר, זו היתה הפעם האחרונה שראיתי אותה.

שירה אלגריסי היתה האשה האחרונה שיכולת לחשוב עליה שבעלה מרביץ לה.
בעלה תמיד היה מנומס, תמיד שליו תמיד רגוע, הוא עבד מחוץ לקיבוץ והרוויח הרבה כסף, היו להם שני ילדים.
משפחת אלגריסי תמיד נראתה כמו המשפחה המושלמת, הילדים שלהם תמיד היו מנומסים לכולם תמיד מחייכים, אף פעם לא רבים עם אף אחד, שירה עבדה בחדר אוכל בהגשה, שירה היתה יפה והרבה גברים התגודדו סביבה כל ארוחת צהריים ושאלו לשלומה, שירה תמיד אמרה לבעלה שאלה רק דיבורים ושהיא חייבת להיות נחמדה כי זה קיבוץ אבל בעלה לא קיבל את זה ותמיד אחרי שהיא היתה מסיימת לדבר הוא היה מכניס לה אגרוף לפנים, אחרי זה הוא היה מחבק אותה ומסכם איתה שהגיע לה היא היתה מהנהנת בראשה ועוצרת את הבכי כי בכל זאת זה קיבוץ וצריך להיות נחמדים לכולם.
שירה תמיד היתה מספרת כשהיו שואלים שהיא חטפה מכה מהדלת, היא אף פעם לא בכתה ותמיד חייכה.
בליל העשירי ליוני שירה בלעה חמישה כדורי שינה אחד אחרי השני והלכה לישון.
כשבעלה הגיע לבית הוא ניסה להעיר אותה וכשהיא לא קמה הוא החל לבעוט בה כשלא הצליח להעיר אותה בשנית, הוא התיישב והחל לבכות.
הוא בעט בה שוב ולאחר מכן התקשר למזכיר הקיבוץ וביקש ממנו להזמין אמבולנס כי אשתו הפסיקה לנשום.

בני תגמיר היה תלמיד מצטיין, הוא היה ספורטאי מצטיין ואף השתתף בתחרויות ותמיד סיים במקומות הראשונים, בני היה נערץ בקרב בנות הקיבוץ ותמיד יצא מכל מסיבה עם בחורה.
בלילה לפני הגיוס לקח בני בפעם הראשונה בחייו קוקאין ומת.

אני זוכר את עצמי עומד בתור לאוכל עומד ולא יכול כבר לחכות כי באותו היום היה צ'יפס לארוחת צהריים.