מן החלון, יכולתי לראות
את הגשם יורד
את הטיפות נוטפות מפנס הרחוב
ואת פניי משתקפות בלי לנוע
ידיי החזיקו אותן, שלא איפול
כמה הבדידות יכולה להיות קשוחה
שהזמן עובר, והיא לא נגמרת בשום נקודה
עם צלצול הרכבת הראשונה, אנשים עוזבים את הרציף
הייתי פעם בדרך הזאת
עד שיום אחד, הרגשתי חופשי
עכשיו בגשם היורד
מתכנס אל תוכי
מחשבות ותנועות, שוב מתגעגע
אל מקומות שעזבתי, מי היה שם אמיתי?
מי נמצא שם כעת?
הבדידות מזיכרון ישן
מה הי שם, שמושך אותי בחזרה
כמו אל אגדה, שידעתי את פרטיה ושכחתי את שמה
עד שהרכבת יוצאת, משאירה אותי על הרציף
רואה מהחלון את פניי בחשכה
נאנח ונאנק, יש עול שלא נפרק
כמו מבקש לעלות
לפתור עבר שהשאיר סימנים לא מזוהים
סיפור חיים שלא נסגר
והגשם מטפטף בלי הפסקה, איש לא מבקש זאת
מחיקות על הדף, ורגעים שאי אפשר לתחום
זו הבדידות אשר מבקשת את עתידה
ופניי בחלון בתוך ידיי, יודע שאם אסיט לרגע
איפול
זו הישועה
לעיתים הפנים כפולות, נכנסות זו בזו
מדגישות, מתעלמות אולי מבקשות את מקומן
ואנשים ברכבת האחרונה, קמים ממקומם ויוצאים
ואני נשאר בקרון, קם אחרון אל חדר מלון
מבקש את הבדידות, להלחם עד הנקודה האחרונה
מגאווה ועלבון, מצורך עז בניצחון אחד
שוב חוזר אל הכפור
ממציא את הסיפור, ומביט בפניי שבחלון
על רקע גשם יורד
מהחלון רק אחד חוצה את הרחוב במטרייה
מהרחוב אני בלתי נראה
