בשעה זו, ליבי פועם, איזו הפתעה ושמחה, לבי פועם! זה זמן רב שלא חשתי אותו. טוק-טוק, טוק-טוק. כעת אני גם יכולה לחוש, לחוש את נשימותיי, שאיפותיי. בתוך ליבי יש גן נעול ובאמצע המפתח, מפתח הלב. כעת, כשליבי פועם, אוכל לפתוח את הגן. אני שולחת את ידי לעבר המפתח ושולפת אותו בחוזקה, כאב חד מפלח אותי. האח, המפתח בידי. מפתח אדום מדם עם שיניים מחודדות. בזהירות אני תוחבת את המפתח לחור המנעול. קליק, השער נפתח. התרגשות אוחזת בי. אני פותחת את השער. קול צורמני של חריקת צירים לא משומנים נשמע. לפני נגלה מראה מרהיב ביופיו. עצים נוצצים ומבריקים, מסודרים בשורה ארוכה וענפיהם נשלחים לכל עבר. ובין עצים אלו, נגלה בפניי שביל. שביל קסום ארוך וצר. אני פוסעת חרש בשביל ולפתע מואר כל הגן באור יקרות. ואז מבחינה אנוכי במיני פירות משובחים ופרחים צבעוניים בצידי הדרך. אני קוטפת לי פרח אחד, חכלילי ומקרבת אותו לנחירי אפי, ריח כה עז, משונה, אך מוכר. אני ממשיכה לפסוע עם הפרח בידי ולפתע, נגמר השביל ולפניי שתי דרכים. האחת פונה לשמאל והאחרת לימין. באיזו דרך אבחר? בעודי חוככת בדעתי, נשבה רוח חזקה ותלשה את הפרח מידי. פניתי לתפסו. הפרח התרחק עוד ועוד, ואז כשלבסוף תפסתיהו בידי, גיליתי שפניתי לדרך השמאלית. אם כך נגזר עליי, הפרח הוא הסימן שנשלח, חשבתי לעצמי. המשכתי לפסוע, מוקפת כולי ביופי עילאי וענוג. חשתי בלתי מנוצחת. לפתע, נעצרתי באחת ונאלמתי דום. איך יכולתי שלא לדעת, שלא להבחין, הרי כעת כשסוף סוף ליבי שב לפעום, איך יכולתי להתגרות בו? לשלוף מליבי את מפתח הלב? מפתח הקסמים, המפתח שהשיב לי את קצב פעימותיי? ובכלל, מהו הגן הזה? כיצד לא נעצרתי לחשוב ולתהות על טיבו של גן זה? הגן הנעול. ואז נתחוור לי הכול באחת. ליבי כבר מזמן לא פועם. ואני, אני בכלל במקום אחר. וזה הגן שאליו הורשתה כניסתי בעזרת מפתח, מפתח הלב, שלי!