היא נגמרת,
ועיניה התכלת,
מדברות בשירה של כאב,
היא כותבת לה שיר, אחד די מהיר,
שיספיק לבטא את סבלה,
ואז הפרפר,
היפה המוכשר,
שתמיד שם הקסים את כולם,
את כנפיו מאמץ,ואת צבעו הדהוי מנסה לחלץ, אך כוחו לא עומד במשימה,
השיר מסתיים,
השורות מתקצרות,
המילים מלאות משמעות,
ואת שם שוכבת,
ספק מאוהבת,
בחיים שקיבלת לא מזמן
