ראיתי אותך יושבת בבית הקפה
בחוץ העולם עמד מלכת
רגע לפני או אחרי הפיצוץ
ואני עוד מעט בן שלושים
מה עשיתי, שלא אעשה עוד?
וגם את מחייכת בכאב
ומה נשאר לנו מכול העקרונות?
זרקנו לאוויר סיסמאות
ונסענו רחוק
את כותבת ביומן על אביך ואימך
גם אני חושב עליהם
איך הם הפסיקו לרקוד
ועכשיו אני במקומם מתאהב בקלות
פה זה רחוק מכול מה שיש
מה עוד נותר לנו לחלום.
רק על מה שלא מחקנו מהזיכרון
ואת בבית קפה, מביטה בתמונות
מלצרים שמוזגים קפה וחוזרים אל העמדה
אני מבקש אותך עוד פעם
לא מחתונות או הבטחות של סרטים שלא הכרנו
כאבים וקמטים, שוב מתגעגע
ומחר בוודאי תעזבי
תספרי שאת לא יכולה יותר
הכול ארוז בקרטונים ישנים
כמו היית מוכנה לזה שנים
ואני עוד מעט בן שלושים
לא סופר יותר לאחור
מה נותר לי שלא יהיה יותר?
רק את פנייך בזיכרון רחוק
הוא יחזור כול פעם מחדש
ובית קפה נסגר, נותרתי לבד
אוסף לעצמי שירים כמו געגועים
בסוף גם אני אסע
