תקווה וחלומות

אתה לא יודע, וכנראה שלא תדע

אני מדמיינת אותנו נפגשים

עוד המון שנים ברחוב,

אתה נשאת אישה ומחזיק תינוק בידך

ואני עם עגלה, חוזרת הביתה לאיש שלי.

האם נשאר ויישאר משהו מכל מה שהיה?

האם גם אז אביט עלייך וארגיש צביטה בלב?

כנראה שאת זאת התשובה לא אדע.

הלב אומר לי לגשת אלייך ולפרוק את שעל ליבי,

לתת דרור ללחצים שמאיימים לקרוע מעליי

את עטיפת העור שמגינה עלי,

אבל אני פחדנית ואולי מציאותית, לא מאמינה שאהיה מסוגלת

הידיעה והפחד גורמים לי לחוש שאין כל טעם בכך,

שאצא נבוכה ומיואשת מכפי שנכנסתי

ואז אפילו לא תישאר לי התקווה ולא יישארו לי החלומות,

אך אני יודעת שבליבי תמיד תישאר פינה קטנה לליבך.