צופה עצמי מקטר מסילתו בתוך מנהרת-מערה עצומה מוארת באורות צהובים לבנים. אינספור נוסחה ונוסחה  ותאוריות פיזיקליות מתימטיות תלויות היו במבנים ענקיים מקושרים בחללה העצום.

מתמגנט עצמי מיופיים, נשבה בקסמם, מפתח לו מבניות  ותאוריות משל עצמו. חולם  על פרס נובל לפיזיקה שאולי יזכה בו אם ימשיך ויבנה "מגדל בבל" משל עצמו.

נע עצמי בקטרו על פאותיה של קוביה ענקית תלויה נטויה בחלל, על אחת מפיאותיה חקוק:

"אלוהים לא משחק בקוביה".

(אלברט אינשטיין)

מעל הקוביה מתוחה תמונה  גדולה של גאון המאה העשרים בהבעתו המחוייכת פשטות גאונית, קורנת אנושיות וחכמה כשמקטרתו המפורסמת בפיו .

במסעו על פיאות הקוביה נופל עצמי לתוך פתח פעור, גולש פנימה במנהרת זמן ומגיע היישר לפתחה הסודי של פירמידה עתיקה. נכנס עצמי לנבכי הפירמידה, חוקר נפתוליה עד שמוצא עצמו בתוך חלל מואר שגנוז עמוק בלבה, מוסתר. לעיניו מתאבכות אותיות זוהרות בבוהק מטשטש. שולף  עצמי משקפי הולוגרמה מיוחדות ומביט בעזרתם לתוך בוהקן, מגלה את הכתוב בהן:

לנצח תישאר ביקום בלתי מובנת העובדה

שהוא ניתן להבנה

                          (אלברט אינשטיין)

והשתוממותו של עצמי ממריאה למרחבי

פליאה רבתי  - האם הוא צדק?!

ממשיך עצמי במסילתו אחרי שמצא לו פרצה לצאת מתוך הפירמידה, חוצה קטרו תת-מנהרות וגשרים מפותלים לתוך מבנים וגורדי-על הנישאים למרומיהּ של בירת הפיזיקה - במלוא תפארתה.

לאחר שלומד אותה על בוריה ומכירה לפני לפנים נבכיה, מחליט עצמי להמשיך במסעו לעבר בירת הפילוסופיה – שאף היא תלויה לה בחלל המערה הריק וקיימות מנהרות רבות שמקשרות ביניהן

מבלה עצמי וחוקר תקופה ארוכה מבנים ומגדלים שמתרוממים מעלה מעלה... לומד ללא מנוח להכירם. ממשיך לנוע בקטרו המופלא הלוך ושוב בין שתי בירות ההשכלה הללו התלויות נישאות להן בחלל עצום מידות ריק שבמערה - מגלה מנהרות תת-פילוסופיות נוספות בתפר שבין המאה ה-20   ל-21.

לעיתים תכופות, מצא עצמו עצמי מרחף בקטרו בחלל ללא שמש, ללא ירח, ללא שמים וכוכבים, ללא טבע, ללא אנשים, ללא אהבה.

רק אינספור מבנים מוארים באורות צהבהבים  ולבן חולני, תלויים בחלל ריק  .

פרק ב

והנה, באחת מתחנותיו פגש עצמי אדם שמספר מגלה לו שקיימת ארץ - שחיים בה אושר אמיתי מושלם. ועוד מספר מגלה לו:

"כדי להגיע לאותה ארץ מופלאה, עליך תמיד לכוון את קטרך לאורך מסילה שחוט שני מוזהב, שקוף כמעט, שזור באדני העץ העתיקים שלה, עד יצאת את מנהרתך התת הכרתית העצומה, והמשכת באותה מסילה אחרי חוט השני המוזהב שקוף."

לחץ אותו אדם את ידו של עצמי בחוזקה, בחיוך מאיר עידוד ותקוה בלב ברך לו בהצלחה בדרכו, ונעלם.

לשמע מילותיו, האיר בשמי הכרתו של עצמי  שביל אור מאינסוף לאינסוף, שקצת הפחיד אותו. אך משהו בתוכו התעורר בעוצמה, כמיהת כיסופים עזים שלא ידע כמותה בתוכו לאותה ארץ חדשה ששמע עליה כעת . ובתוכו,  קיבל את דברו של אותו אדם והאמין.

מאותו רגע, החל עצמי מכוון את  קטרו בעקבות מסילת חוט השני המוזהב שקוף, שמייד הבחין בו.

... יורד בגיאיות תלולי אפילה, יחף, פוסע על שברי סלע חדים שפוצעים בשרו, שורצי זנבות עקרבים מרשרשים ועיני נחשים ניבטות אליו מבהיקות אפילתן מבעד אפילה... חוצה   מדבריות,  חוליות ישימון זהובות, מחפש נוה מים ודקל בצידו שיוכל לנוח בצילו, לטעום מתמריו וללגום מים מתוקים לרוות צמאונו... מפליג בימה סוערת שגליה נדים מתרוממים מעליו עד לשמי פלדה כבויים, ורק פנסי קטרו מאירים מכוונים נתיבו על חוט השני המוזהב המתמשך לתוך שאגת הגלים המסתערים עליו...  ממשיך לעבר שרשראות הרים מכוסים שלג-עד לחצותם, וגופו נהייה כווית קור...  לתוך הרי געש פעילים, בתוך סילוני לבה ואש, עד נשרפו כל נוצותיו המטווסות אחת לאחת, נחרך בשרו בכויות עמוקות כברזלים מלובנים, וריח בשרו החריף נישא בעשן מפויח שעולה ממנו ככבש שהוצא מתוך אש עקידה, וממשיך במסעו...

והרגישות של עצמי העמיקה נהייתה למצולות אוקיינוסים רוגשים ללא חקר, ללא תחתית. דבקותו באמונתו באותה ארץ חדשה התחזקה התעצמה ברוחו הלוהבת . מתוך שמי הפלדה המחשיכים הבקיעה מדי פעם בהפתעה אלומת אור מאותו האור שאחריו יצא לחפש, ותקוותו מתלבה כאבוקה עזה בלבו, מאירה לו קדימה לאופק.

והמערה, ובירות הפיזיקה והפילוסופיה תלויות בחללה עצום המימדים, שוקעות אט אט במעמקי ים הזיכרון לתחתיותיו.

פרק ג

כך חולפות השנים, ובאחת מתחנותיו הופיע שוב אותו אדם, עטוי כתונת כחולה מבד גס פשוט, ומבטו מאיר מהאינסוף. לחץ את ידו של עצמי, ברכו על מסעותיו שעבר עד לתחנה זו, וגילה לו שהוא עוקב אחריו מרחוק.

אותו אדם גילה לעצמי עוד סוד מופלא – כיצד לעשות סלטה. סלטה מופלאה שתהפוך את השמים למסילתו ארץ, ואת השמים, לשמי אור מאירים זכים אינסופיים, שיעוף לתוכם כאלומת אור...

לחץ שוב את ידו  בחוזקה, איחל לעצמי בהצלחה, וכשרחק ממנו, חייך אליו במבטו חיוך קורן אהבה שלא מהעולם, אהבה זכה שחדרה עמוק לנפש עצמי וישמרנה בתוך לבו לעולם. וברכו בנפנוף יד להמשך מסעו .

פרק ד

מאותה פגישה , התאמן עצמי יום יום לעשות עם קטרו את אותה סלטה למדו אותו אדם. נזכר היה מדי פעם בסלטה על "החמור" שעשה בילדותו בחדר ההתעמלות במקלט ביה"ס היסודי, שהצליח אז לעשותה בקלי קלות, בהיפוך מושלם. 

תוך כדי דבקות עזה לכוון קטרו במסילת חוט השני המוזהב, מדי פעם היה קטרו עף מהמסילה בנסיונותיו לעשות את הסלטה, והוא נאלץ היה להשיבו למסילתו בעקבות החוט המסתורי שתמיד מורה לו דרכו.

כך חלפו להן השנים, ובאחת הסלטות, נשלחת מושטת יד נעלמה, ללא שום התראה, והסלטה של קטרו מתהפכת מעצמה, ויהי שמי אור.