"זניח", הייתה תשובתי לשאלתו של אריה, בן-זוג אמי, אשר פנה אלי בצאתי את הבית, באשר לסיכוייו לפגוש בעתודון שלי. הצבעתי על התליון שלי, זעיר-אולר שוויצרי. המשכתי רגלית עד המושבה ושם חיפשתי מה לעשות.
נכנסתי לחנות אופנתית בעלת היצע מוזר של סחורות. התעניינתי בסנדלי אצבע ובפאייטים ולבסוף יצאתי משם עם קפה וניל מושלג דל קלוריות, לצנן רוגז שהצטבר מאז הבוקר, העתודון שלי טרם התקשר היום.
המשכתי לתןך שדרת הגן. סטיתי לשביל הבוסתן. קטפתי תותי עץ ופיטנגו. השלכתיהם ארצה והתענגתי מאכילתם רעיונית.
לפתע שני נערים בעלי חזות קופית התנפלו עלי, סתמו את פי וגררוני לשיחים. שם לסירוגין אחד חונק שני אונס, אותי ואחר כך רק את נבלתי. עטפו נבלתי בסדינים ובניילון והצפינו בשיחים.
בחלוף שעות אמי מודאגת. גם העתודון שלי, אבל איני עונה יותר לשיחות.
בחסות החשיכה הנערים שבים לזירה, מבריחים את הפגר לרכב מקרקש, וממשיכים משם לכפרם. בכפר מחכים להם אנשים חמורי סבר, תקיפים. לא נותנים להם לרדת מרכבם. גוערים בהם ומסמלים סימני רעה. נותנים להם כסף ודלק ומשלחים אותם הרחק הרחק.
בגבול השממה מחכים אנשים ממולחים בעלי משלח יד גמיש. שם מתבצעת עסקה מהופכה- הסחורה נמכרת בתמורה כספית שלילית.
אנשי המלח מובילים את הסחורה לתוך השממה. תחילה על רכב שטח. אחר כך על גבי גמל. לבסוף משלחים את הגמל ושני אנשים נושאים שק-פגר לפתח מערה. מגוללים תל אבנים אשר מחפה על נקיק עמוק, לשם מושלכת גוויתי ונוחתת על גל עצמות.
תגובות