צהרי שבת חורפית ומפוהקת. סתם יום של שמש אביבית באמצע החורף.

אמא עוטה מסכה קוסמטית, רולרים בשערה, סיגריה בפיה והיא מדפדפת ב´לאשה´, צופה במעמדות למלכת היופי, נאנחת ומועכת בדל מוכתם באדום אל שרידי כוס הקפה שהפכו למאפרה מאולתרת.

אבא צועד על מכשיר הכושר עם מכנסי טרנינג מהוהים וגופיה המבליטה כרס המסרבת להעלם.  הוא מאזין לתחנת הרדיו האזורית הסוקרת את הערכות שחקני בית"ר למשחק שייערך עוד שעה קלה.

גם אני בסלון, מנסה להתעורר עם סרט פעולה שלקחתי אתמול מהוידאומט. האקשן לא מצליח להתמודד עם הפיהוקים ושיהוקי הבוקר שלי. באוזני תמהיל של קולות מהבית, שליפות מהסרט, אוהדים מטדי, ריטונים של אמא ומחוץ מתרפקת, עולה ומסתלסלת שירת ´צור משלו אכלנו´. משפחת מזרחי הדוסים גמרה את החמין.

הטלפון מצלצל. "כן" מהמהמת אמא לתוך השפורפרת ומושיטה לי אותה "זה בשבילך!".

נועה שמעבר לקו היא החברה שלי. שמונה חודשי חברות, ארבעה ריבים,  הרבה סרטים ובתי קפה, מעט מסיבות ונשיקה צרפתית אחת. דקה של חילופי "מותק" ו"סבבה" "מתגעגת" ו"בי" וקובעים להיפגש עם החבר´ה במוצ"ש ב"סבארו" לפיצה של עידוד אחרי הפיגועים, כפתיח לאלכוהול ועשן בפאבים של נחלת שבעה או מגרש הרוסים.

איחרתי קלות, נועה המתינה לי עם מכנסי ברמודה הדוקים, חולצת בטן חורפית, דובון ונשיקה על הלחי. אחרי הפיצה ירדנו עם איילת, זיו, דפנה ובועז לעבר מועדון ה"אנדרגרואנד" כדי לתפוס ראש, להעלות עשן ולהתנענע... באמצע הדרך בכיכר ציון החרישו את אוזנינו צלילי טראנס ובלב הכיכר חבורה של חסידים קצוצי בלורית ומסולסלי פאות. על ראשם מרוחה כיפה צחורה של "נ נ נח נחמ נחמן מאומן" והם עוטי קפוטות. הם נראו כאילו ב´טריפ´ והמוסיקה של הטראנס והראפ לא הסתדרה לי עם המילים "הקדוש ברוך הוא אנחנו אוהבים אותך". אחד מהם אחוז אקסטזה (או אולי אקסטזי) קיפץ בהתלהבות ומבלי לשים לב דפק לנועה מרפק. נועה התקפלה, נאנקה ונשכה את שיניה. ניסיתי לשחק אותה מאצ´ו, התקרבתי לדוס ובקול מעובה של רפי גינת אמרתי לו "תרגיע את עצמך ומהר!". הוא נרגע מהר מידי, התנצל, ביקש סליחה והסביר את עצמו. מה שהפתיע אותי זה דווקא המבטא; לא דוס ידישי, לא אמריקאי ימני ולא ש"סניק חוזר בתשובה אלא צברי מאוד שורשי ועסיסי. ראיתי שהוא די נחמד וגם גבוה ממני בראש אז המשכנו.

הגענו ל´אנדרגראונד´ בהליכה רעשנית וחבוקה והחלפנו דעות על ה´לוק´ החדש ל כיכר ציון הנכבשת ע"י הדוסים הברסלבים. הדיסקוטק היה מפוצץ עד אפס מקום והסלקטור מנע מאתנו את הכניסה. "תעשו סיבוב ותחזרו, אולי משהו יצא" אמר. חזרנו אל הכיכר אל הברסלבים המקפצים ואל הטראנס ופתאום בועז ירד למרכז הכיכר והצטרף לחסידים הרוקדים תוך שדפנה חברתו תולה בו עיניים מעריצות. לא התחשק לי אבל הלכתי בעקבותיו כדי להרשים את נועה.

טכניקת הריקוד של הברסלבים פשוטה להפליא: סתם לקפוץ ולפשוט ידיים לפי הקצב. הפונפונים שבראשי הכפות, הפיאות הארוכות והקפוטות הפתוחות מקפתים גם הם לפי הקצב. "הקדוש ברוך הוא אנחנו אוהבים אותך!" עם טראנס ואפקטים דיגיטליים. פתאום הגיח מולי ´ברסלב המרפק´ ופצח בריקוד איתי. תוך כדי הוא החל לדבר איתי במקצב הראפ; אי-פה אתה לו-מד? "בתי-כון הר-אל" אמרתי. "אז א-תה גר במב-שרת?" "כן" "גבר,  אני יו-דע שאני נראה תמ-הוני אבל קח את הס-פר ה-זה..." הוא שלף חוברת קטנטנה ומוזהבת, "ה-מפ-ת-ח". "ש-ווה לך לק-רוא. זה אט-ר-ף!" אמר.

בועז גמר את השואו ורץ לספר לחבר´ה לזרועותיה של דפנה חברתו ואני בעקבותיו, אבל משום מה מצאתי את עצמי שותק ומהורהר. חזרנו ל´אנדרגראונד´, הפעם הסלקטור היה נדיב ואפשר לנו להיכנס במקום חבורה שפרשה. זו לא הפעם הראשונה שלי במועדון. אני כאן בן בית, אבל הפעם הרגשתי אקסטרני. הטראנס פתאום החריש את אוזני, עשן הסיגריות עם הניחוח של הגראס נראה לי דוחה ופתאום נזכרתי שהיתה לי אסטמה בילדותי ואפילו נועה שהתחילה להתנועע איך שנכנסנו נראתה לי קצת מגוחכת. הזמנו דרינק ראשון בבאר וירדנו לרחבה. כמו כולם, קפצתי והתנענעתי, עיכסתי והתערבבתי בתוך העיסה האנושית הדביקה אבל משהו הפריע לי ופרשתי לשאוף אוויר ועשן. נועה אפילו לא הרגישה. התבוננתי בחברי ונזכרתי בברסלב הממרפק וחבריו. מיששתי את הספרון שהיה בכיסי וחשבתי. החבר´ה רוקדים בטראנס והפסיכים הדוסים רוקדים בטראנס. זה בעצם אותו דבר אבל הדוסים רוקדים לשם מטרה, הם בעצם מתפללים והריקוד הוא אמצעי ואנחנו סתם קופצים ומתעייפים...

חזרנו הביתה עם החבר´ה. יד ביד עם נועה באוטובוס, היא חצי הזויה מאלכוהול וריקוד ואני חצי הזוי ממחשבות ו´פאלסף´.

למזלי, אבא ואמא זכרו להוציא את המפתח וחסכו ממני את התענוג להעיר אותם באישון לילה. אמא נחרה קלות. המקלחת הפעם היתה ממושכת יותר, כאילו אני רוצה להתנקות ממשהו. עטוף במגבת הכנסתי למערכת את הדיסק של ארקדי. שיר מספר 8 "עכשיו אני", התנגן בעוצמה רגועה. עטפתי את עורפי בכפות ידי וכרגיל לשתי באצבעותי את שערי הארוך והרך ואת הקצוות המלאכותיות והצבועות שבקודקוד. איזו שלווה... הרגליים משתחררות מהעומס של כל היום, האוזניים מתענגות ומתרגלות למוסיקה השקטה אחרי כל הטרנסים בעיר, והראש נח ונרגע מכל מה שעבר בשעות האחרונות. עוברות בי מן מחשבות חלולות. אני יודע שאני חושב על משהו, משהו לא מוגדר אבל  בהחלט נעים.

לאחר כמה דקות שניתי תנוחה ונשכבתי על הבטן. הרגשתי  משהו קשה בתוך הכיס השמאלי. הוצאתי את ´המפתח´ של הדוס הכיכריסט. המממ... ´מפתח למה?´ הסתקרנתי. בוא נראה מה זה "שווה" בשביל הדוס´לה. אוקי, פתחתי את ה´מפתח´ והתחלתי לקרוא. הרגשה של משהו מיוחד ומסתורי צצה ועלתה בי. הסגנון היה ערכאי מיושן ואפילו מצחיק ופיקנטי. הוא היה מעט מסובך ומורכב אבל פתאום מצאתי את עצמי מעמיק ושואל את עצמי מי אני ומה אני, למה אני חי, מאין באתי ולאן אני הולך... בסופו של דבר נרדמתי ואפילו לא כיביתי את האור.

השכמה חפוזה כרגיל, חצי שוקו של שחרית, אורזים את הספרים ונועה מחכה לי בכניסה לבית עם נשיקת הבוקר טוב היומית. בדרך היא קשקשה ובירברה כרגיל אבל הפעם לא הקשבתי. אתמול עוד עניין אותי שליהי קנתה חצאית שמו שלה בזארה, היום זה נשמע לי מטומטם... גם שיעור ביולוגיה היה משעמם ושגרתי. המורה חזרה בפעם ה17- על אופן ההגשה של הביוטופ. לאחר שגמרתי לשלוח הודעת “I’m bored!” לפלאפונים של כל חברי, שוב מצאתי את עצמי שולף את ´המפתח´ שהכנסתי בבוקר לתיק, אולי הוא יעזור לי לשרוף קצת זמן...

הצצתי בתוכן העניינים, נבהלתי ממושגים כמו "האם יש אל´?" או "האם יש עולם הבא?" והסתפקתי ב"תורה  ומדע - הכיצד?" שעור ביולוגיה פרטי משלי.

מצאתי כי תגליות מדעיות רבות מבוססות על חכמת ישראל. את החיסון מתסבר, לא המציא ד"ר לואי פסטר כמו לשמדנו בכיתה ז´. הוא מופיע כבר בתלמוד במסכת יומא "מי שנשכו כלב שוטה מאכילין אותו מכבד שלו" וואלה?! גם עניין הדינוזאורים ומליוני שנות העולם מול החמשת אלפים ומשהו של היהדות מסתדר בפשטות.

צלצול. ההפסקה הגדולה. ליוויתי את נועה לפיצוציה של ניסן לקנות סיגריות ´קאמל´. "אזה קטעים... היה לי מבחן בהסטוריה ולא ידעתי כלום למה אתמול יצאנו... אבל ישבתי ליד הילה והעתקתי הכל, ה-כ-ל!" אמרה נועה.

הבחורה הזאת מעתיקה בכל מבחן ללא יוצא מן הכלל, אפילו במתכונות. פתאום נראתה לי נועה כמו ההעתקה אחת גדולה... מזוייפת... לא אורינגלית... בסיום הלימודים חזרתי הביתה לבד. התפרפרתי לנועה. בדיוק התערבלו לי המחשבות והתרוצצו  - למה מתחיל להישבר לי מנועה? ולמה פתאום אני נמשך למשהו חדש, טמיר, קסום ופלאי שאני לא יודע איך להגדיר? מה קורה לי?...

בערב סיימתי שעור פרטי לקראת המתכונת באנגלית אצל גב´ מושיץ בבית הכרם ועליתי על קו 18 לכוון מרכז העיר, על מנת לתפוס משם אוטובוס למבשרת. בקרית משה הוא עלה. הבחנתי בו כבר מהחלון היה זה ´סחבי הברסלבי´.

אותו זקן המתפרע על פי מידותיו, אותה כיפה סרוגה בלבן עם הלוגו המוזר של נ נח נח נחמ נחמן מאומן, אותם פיאות קופצניות וכעורות, ובעיקר אותו מבט מעניין ורב הניגודים: אויב ואוהב, חכם וטיפש, שובב ורציני. ניסיתי להתחמק ממנו ולהסב את המבט אבל הוא התיישב לידי. "היי ניר מ... רגע אל תגיד לי... ´הראל´, מבשרת! אני ניצן" אמר וביטא את שמו במלעיל עסיסית. אם הוא לא איזה זלמן או אפרים פישל אלא ניצן אז ברור שהוא חוזר בתשובה, חשבתי לעצמי. "תגיד", אמר ניצן "גרשון אלינסון עוד מלמד ב´הראל´ גיאוגרפיה? אלי מלמד עדיין מנהל?!"

 - מסתבר כי גם הוא בוגר ´הראל´. החלפנו חוויות וריכולי מורים בשלב מסויים הוא שאל  "תגיד, יש לך אורנג´? אמרו לי שמהיום אפשר לשלוח הודעות כתובות מסלקום לאורנג´ ". "אה כן? יש לי בוא ננסה. זה  054-429899." נתתי לניצן את המספר שלי. והוא שלח לי הודעת ניסיון, כן זה עבד - שווה. המספר שלו נשמר אוטומטית אצלי בזיכרון. אם ראיתי נכון, הוא הכניס את המספר שלי לזיכרון של הטלפון שלו. הגענו לתחנה ליד שוק מחנה יהודה, ניצן נפרד ממני וירד מהאוטובוס.

נבהלתי. הרגשתי כי אני הולך ומסתכן והטבעת הדוסית מתהדקת סביבי. טעיתי, הייתי צריך לחתוך כבר בהתחלה.

במקום לתרגל אנגלית מצאתי את עצמי שוב עם ´המפתח´ מתעמק בעבר ובעתיד, מה היה לפני שנולדתי ומה יהיה אחרי מותי ובעצם למה אני חי.

בשלוש לפנות בוקר פתחתי את ארגז מתנות הבר-מצווה ושלפתי את הסידור שנתן לי הרב וועקנין. הפעם הראשונה והאחרונה שהשתמשו בו הייתה כשאבא שלי הלך לאזכרה של סבא... אני לא בדיוק יודע להתפלל אבל קראתי את תפילת ערבית...

למרות העייפות  הקשבתי לשיעור של המורה תמי על ספרו של סראמאגו "על העוורון". סראמאגו, חתן פרס נובל פורטוגלי הלוקה גם הוא במין עוורון, אם הוא משווה את פעולות צה"ל בשטחים לשואה. תמי מנסה להוציא את הערמונים מהאש הספרותית. פתאום חשבתי שהברסלב הממרפק לוקה גם הוא בעיוורון, עיוורון שהוא אנטי עיוורון, מין פיקחון ואני כנראה נדבקתי ואני נשא של הנגיף, נגיף התשובה... האם אני צריך להתאשפז במוסד סגור?

בהפסקה יצאתי לעם נועה לפיצוציה של ניסן. ניסן הוא כורדי, חובש כיפה מוותיקי מבשרת וכולנו קוראים לו  "הגזלן". קניתי פחית קולה ושאלתי את ניסן בלחש "מה מברכים על קולה?!" - "הופה, כפרה עליך!" אמר ניסן, "שהכל נהיה בדברו!". חמקתי הצידה, שלפתי את הלשונית ולפני שלקחתי שלוק לחשתי "ברוך אתה... שהכל נהיה בדברו". נועה הביטה בי במבט מוזר, כנראה שתפסה אותי על חם.

בשיעור אנגלית של גב´ הרינגמן כבר לא הקשבתי. חשבתי על משמעות המילים ´שהכל נהיה בדברו´ ופתאום נזכרתי שברכתי בלי כיפה...

אחה"צ קיבלתי טלפון מזעזע מטל. טל ועוד כמה חברים יצאו להיאחזות בגלבוע כדי לבדוק אפשרות להתגייס בשנה הבאה לנח"ל ולשרת בשירות משולב של חמש שנים של צבא וקיבוץ. בסוף שבוע מרתק ומהנה בדרכם חזרה הביתה הם שיחקו עם שער הקיבוץ במין רולטה רוסית. נתי נמחץ, נקלע למצב של אי אספקת אוויר לריאות ולמוח והוא אושפז במצב קשה מאוד, מפרפר בין החיים והמוות. נתי הוא חבר טוב שלי, היינו יחד בגן בתיה וביסודי. בחטיבה הוא נרשם לרנה קאסן אבל אנחנו עדיין חברים טובים.

הסתגרתי בחדרי. פתחתי את תנ"ך קאסוטו ממנו למדנו בתושב"ע, חיפשתי את ספר תהילים והתחלתי לקרוא. נזכרתי שבכיס החליפה של אבא יש כיפה לבנה ומבריקה שכתוב עליה "רמדה רנסנס הוטל". פעם הוא קיבל אותה באיזה בר מצווה ומאז הוא משתמש בה באזכרות ולוויות. נטלתי את הכיפה והתחלתי לקרוא תהילים ככה סתם, כסגולה ידועה לריפוי חולים... שעתיים של דמעות. המילים המקסימות שבו אותי בחבלי קסם. הבנתי שאני לא רק נשא של הנגיף הדוסי אלא חולה אנוש. בשעות הקטנות של הלילה התקשרתי לניצן ועד אשמורת הבוקר השתפכתי.

מה שהתרחש למחרת כבר לא היה בשליטתי. במקום ללכת לבית הספר הוליכו אותי רגלי לקניון ´הראל´ ל´מספרת המילניום´ של יעקב הספר. "לא כסאח, אבל קצר" ביקשתי. לא עברו רגעים ארוכים ויעקב טיטא את שרידי הקוקו המפואר שלי שגידלתי משך שנתיים. המשכתי למבשרת הישנה, הקרקפת שלי הייתה קרירה אבל חשתי חום. הרגשתי מקולף, חשוף ומעורטל. ליד הצרכניה נכנסתי ל´לוגאסי תשמשי קדושה´. בוטרינה של לוגאסי היו שלל של כיפות, סרוגות ורקומות. היו כיפות קטיפה חסידיות, כיפות בד שחורות של ליטאים, כיפות בוכריות רקומות, כיפות ירמוקלא כמו של הברסלבים עם הכתובות ´נ נח נחמ נחמן  מאומן´ או ´הרב אריה דרעי זכאי´ וגם כיפות סרוגות של בני עקיבא. בחרתי בכיפה שחורה סרוגה בגודל ממוצע. בחרתי גם ציצית קטנה, אוורירית ומחוררת. קניתי גם סידור ואת הספר ´מסילת ישרים´ עליו סיפר לי ניצן. תפילין יש לנו בבית. כשסבא זכרונו לברכה נפטר אבא לו הביא את התפילין שלו הביתה והניח בארון, שיהיה.

צלצלתי לנועה והזמנתי אותה לשיחה בפיצריה של פבריציו בקניון הראל. היא חטפה את שוק חייה. קריזות של תספורות מקובלות אצלנו, אבל כשראתה את הכיפה הבינה. לא הסכימה אבל קיבלה. לא התנשקנו אבל לחצנו ידיים. בכיתה עוררה ציחקוקים והתלחשויות.

תחילה חשבו שחמדתי לצון, אחר כך הבינו שזה רציני וניסו להניא אותי. מי שהפתיע אותי היה דווקא המחנך גביש, שמאלן ואנטי דתי מובהק. "ניר הוא בחור בוגר ורצונו כבודו..." אמר לכיתה. "אני לא מסכים איתו אבל בהחלט מכבד את רצונו. בואו נקבל אותו כמו שהוא". בסתר ליבי חשתי שגם הוא נשא של הוירוס...

מי שלא קיבל ולא הבין היו דווקא הורי. אבא רתח מזעם ורצה לשלוח אותי לפסיכולוג או להטיל עלי אמברגו כלכלי. לשווא. אמא אמרה כי אם היה לחילונים אקט כמו "קריעה" או משהו כמו "שבעה" היא היתה קורעת עלי קריעה ויושבת עלי שבעה אבל היא לא עושה זאת רק משום שזה משהו דתי...

מי שהציל את המצב היתה אמא של ניצן, רופאה אתיאסטית, שקיבלה באהבה וברצון את החזרה בתשובה שלו ואף הכשירה את הבית למענו. ניצן שלח אותה לאמא שלי והיא למדה אותה איך לחיות עם זה...

לסיפור שלי אין סוף. העלילה עדיין נרקמת ועדיין בתהליך של התהוות. היום אני שמיניסט שומר תורה ומצוות, מתפלל, שומר שבת ומאמין באמונה שלימה. אני עדיין בבית חילוני ובתיכון חילוני. אני לא יודע מה ילד יום. כל התסריטים אפשריים. הסיפור שלי אינו מקורי, אלפים חוו אותו בצורה זו או אחרת על ציר התשובה. במושגים של סראמאגו אני נשא של ווירוס, במושגים של ניצן קוראים לוירוס ´ניצוץ´ והוא עשוי להצית שלהבת.