היא יושבת על הספסל זוג חולף עם כלב היא לא יכולה להביט עליהם עיניה, נעוצות כמו מסמרים על הבריכה הקטנה נערה זהובת שיער, שוחה מהקצה אל הקצה והיא לא יכולה לגעת בה עכשיו מדמיינת את גופה הרך, קולה המדמם נעורים מהירים והיא מנסה להיזכר בסיפורים שלא היו שלה בדמויות שלא תחווה עוד לעולם היא מביטה אל הנערה ורואה איך העיניים נעוצות רק בה כמו פסל נע במוזיאון הם מחפשים את ההשראה והיא מביטה בה ונזכרת מה רצתה להיות שעוד היה לה סיכוי נזכרת איך המחזרים, באו אל דלתה כמו כלבים הרודפים אחרי חתול והנערה זהובת השיער שוחה, ומוציאה את ראשה רק לשנייה ושוב נכנסת אל תוך המים איש לא רואה את השברים, ואיש לא יכיר את הפגמים והיא מביטה בה מן הספסל לא תחליף אותה עבור שום נוף אחר גופה הרזה וידיה הקצרות מזכירות לה שפעם היתה אחרת לא יכולה לצאת מתוך עצמה לתת לזמן לברוח לה אולי להיכנס לבריכה ולשחות איתה היא מביטה שבנערה שמגיעה אל הקצה חיוך על פנייה לא אומר הרבה ולה קמטים נחרשים, היא לא יכולה אחרת מורידה את הסוודר מביטה בנערה נזכרת איך פעם הסכימה להיות חשופה עד שהמגע, והמבט לקחו ממנה את עצמה לעיתים היא מביטה במראה, וחושבת שהיא כבר לא אמיתית והנערה שוחה לאט ידיים עוקבות זו אחר זו, כמו צל שערה הרטוב נותן לה מראה של טבע לא נגיש היתה רוצה לומר למישהו פעם שהיא אוהבת אבל זה יקח ממנה, יותר ממה שזה יתן והיא מביטה בה מהספסל בונה לה דמות, סרט משלה ונזכרת איך פעם, היתה הולכת הלוך ושוב והזמן לא היה עוקב אחריה, כמו סוטה לכול מקום והיום? תמיד מרגישה שמישהו איתה גם שהיא לבד, מול הבריכה מביטה בנערה זהובת שיער הולכים זוגות, זוגות עם עצמם והיא מביטה בנערה עוד מעט בוודאי, יבוא האיש לקחת אותה והיא תשכח מהרגעים שהיתה רק עם עצמה איש לא יראה בה את הפגמים, איש לא ידע מה היא מחביאה בחיוך שלה רצתה שיהיה לה גן סודי, אליו תוכל לברוח שהחלומות, מניחים לה ללכת לבד והיא מביטה בה, נוגעת בקצה היא כבר לא יכולה יש דברים שאין תאריך תוקף לחוקים שלהם היא קמה והנערה שוחה מהר מביטה בה כמו תמונה שרצתה שתהיה שלה שהיא זו שתופיע שם, שהיא תהיה תלויה בחדרה רוצה לגעת בעורה הרך, ללטף את פניה היפות לשקר בלי להרגיש צורך, ללכת עד הסוף כדי לא לחזור היא קמה כדי ללכת אבל לא יכולה הנערה שוחה והיא מפחדת, שהיא תטבע.