הטיפות מטפטפות על חלוני, וניתן לשמוע אותם יורדות. אלו הם גשמי ברכה, רסיסים של ניצוצות שכבר לא קיימים. אני מסתכלת בהם, מנסה לאגור את האומץ לפתוח את החלון, להרגיש את הגשם על זרועי, להרגיש אותו עוטף אותי במין קור צורב כזה, שיעבור רק לאחר מספר רגעים אחדים. אני פותחת את החלון, מושיטה את ידי אל הטפטוף המתחזק, רוצה כל כך שהוא יתחזק עוד יותר, שאולי ישטוף את כל הצער הזה שלא מפסיק לאפוף את רוחי, או את הצער והכאב שנמצא בעולם כולו. אבל אלו הם סתם טיפות של גשם, חסרות יכולת להגשים חלומות, אז למה שיעלימו את כל האכזבות? והטיפות האלה נקראות גשמי ברכה. ברכה למה? ברכה לכל העצב שנמצא פה למטה? ברכה לכל החום שכבר מזמן נעלם? ברכה לדאגה? אין יותר דאגה. אף אחד לא דואג לנו פה. אנחנו חיים בזכות עצמנו, אדם חי בזכות מעשיו, אדם קובע את גורלו. וגשמי הברכה האלה, גם אם נדמה שהם באמת מברכים למשהו, הם סתם גשמים, כמו קרני האור של השמש... שגם לא יכולה לעשות דבר. אז הם ממשיכים לסירוגין בטפטוף הקר, החד גוני, שלאט לאט גם נחלש, ואז כל ה"ברכה" שהייתה נעלמת גם היא. אבל זוהי רק אשליה, כי היא לא הייתה קיימת מההתחלה. זרועי נתמלאה בטיפות גדולות של גשם, רסיסים גדולים ומבריקים, שהאור שבחדר נשבר בהם לכל מיני צבעים מקסימים. צבעים שנותנים לי הרגשה של רב גוניות, של צבע ושמחה בעיניים ולא רק גשם וחושך שנראה מבחוץ. אז כנראה שלכל דבר יש טוב ורע, למרות שאני מניחה שידעתי זאת לא מכבר. הטיפות אמנם גדולות וקודרות, אך בלעדיהן לא היו מגיעים הצבעים, שהם שילוב של השבירה והבנייה... של החושך והאור. ולכל דבר יש גם סוף, וכשהטיפות מתייבשות או כשהאור כבה, נעלמים הצבעים, שהיו פרי שילובו הנצחי של החושך עם האור. והשילוב נגמר, עד שירד גשם שוב, עד שירדו גשמי ברכה, שהם לא תמיד ברוכים, אלא לפעמים גם סתם קודרים. והשילוב נגמר גם עד שהאור ידלק שוב בחדר, או עד שקרני השמש יצאו להאיר את האפלוליות שבחוץ. וביחד עם השלוליות וקרני האור הנפלאות, תיווצר קשת נפלאה, כמעט כמו הקשת שנוצרה לא מכבר. קשת של כל הצבעים, קשת של שמחה. ותקווה.