והקול כבר לא נשמע!
אך מאנה להנחם
על נחלתה-
כי איננו.
והבנים משתיקים אותה ואת בכי תמרוריה.
מינעי! מינעי!
שהקול לא ירכך את לבנו,
שלא יסיר את קוצי הצבר.
אך רחל ממאנת,
ובנימין הקטן שעוד נותר בין שתי ידיה
מנסה לצעוק
מקירות ליבה,
אך,נדקר מקוצי הצבר.
וקולו מדמם
בכחול ולבן
עד ייספג באדמה,
ולא יזעק עוד.
תגובות