כול יום אני לומד
איך לפרק את הפצצה
בלי להרגיש את הזמן
חולף על פני
כול יום אני מכיר אותך יותר
ומגלה שאני אינני יודע דבר
על מה שאני מרגיש
אין יותר שבילים מוכרים
אין יותר מילים להבטיח
כול יום אני בא אלייך
מוריד ממני את כול המטען
מוכן לוותר
ואז אני מגלה
שאני אינני מי שחשבתי שאני
ראיתי את הקצוות
ואחר כך גיליתי שאין שם שום דבר
שיגן עלי מפני הכאב
כול יום זה רק מתגבר
ואני לומד אותך יותר קרוב
עד שזה נדמה
שאין משהו אחר בתחושות
ואת באה אלי
כמו מתוך הכתוב
לא כמו שאת
לפעמים, זה כמו שדמיינתי אותך
וזה רחוק כול כך
כול יום אני לומד לפרק את הפצצה
ושזה מתקרב אלי
זה מתפוצץ לי בפנים
אני מבקש ממך להיות איתי עוד רגע
לספר לך את הזמן האבוד
את הזיכרונות הנעלמים
ככה, אני יכול לאסוף אותך לכדי
מגע אחד, סיפור אחד
כול יום אני מתקרב יותר
רק כדי להוכיח לעצמי
שאני, לא יודע כלום
רוצה להיות מישהו אחר
מוצלח יותר, ברור וודאי
בלי הפחדים, בלי סימני השאלה
מה החשיבות של המחשבות עכשיו?
את מחבקת אותי, כמו שנולדנו עכשיו
ואחר כך מראה לי את הקירות
משם עד כאן, יש מספיק מקום לתחושות
להוביל אותנו, בין הניצחון לכישלון
כול יום אני מגלה
כמה אני רחוק, וכמה את מתרחקת
בלי אשמה, בלי רגשות כעס
מבקש ממך להניח את הסודות בצד
לבוא אלייך, בלי שום דבר מעלי
יודע שכול אהבה עכשיו
תהיה בגדר מפלט
יודע שאין בחדר הזה מקום,
לפרק את הפצצה שתנחת פה
עלים נושרים, והחורף שוב משאיר מכתבים על מפתן הדלת
זה אנחנו, שמבקשים לחוות הכול שנית
כמו מתוך תחושת אשמה, כמו מתוך רצון להוכיח
שאפשר לפרק את הפצצה
בלי להיפלט בחזרה.
