מלבד ההשלכות הטבעיות של דברים שקרו, ישנם שני ניגודים אשר קיימים בהווה: הראשון הוא הרצון להסתדר עם הקיים, שבמקרה הזה השינוי הוא בעיקר שינוי מנטאלי, ולעומתו ישנו הרצון או הדחף לשנות את הקיים או לשפר אותו, הדחף הזה הוא שינוי ממשי, פיזי.
שינוי ממשי אמנם יספק את הרצון לשנות במציאות דברים קיימים. אך אינו אומר שבפעם הבאה רצון זה לא יחזור והרבה פעמים הוא יחזור אפילו לגבי אותו הדבר ממש!
לעומת זאת, השינוי המנטאלי הוא ´בר-קיימא´, זא הוא יציב מכיוון שהעבודה עליו היא יותר קשה ודורשת מאמץ וכוח גדול יותר, וברגע שהראש שלך עובר לחשוב בצורה מסויימת הוא כנראה ימשיך לעבוד כך עד שמישהו או משהו ישנו את הלך מחשבתו.
מלבד זאת חשוב לזכור שמה שצריך לקרות - יקרה בדרך זו או אחרת. ריבונו של עולם לא נתן לנו לנהל את המציאות ואת העובדות בשטח, למרות שחלקנו חושבים שכן, אבל הוא כן נתן לנו את האחריות הבלעדית על מוחינו, שם אנו יכולים לשנות דברים בעזרת הנתונים הקיימים במוחינו מבעוד מועד.
ההכרה הדטרמניסטית שגורסת כי מה שהיה אמור לקרות הוא מה שיקרה ושכלום לא קורה סתם כך וללא שום סיבה - יכולה להסיר הרבה דאגה מלב האדם, אך אין זה אומר שהפתרון לכל בעיה הוא לשבת ולראות מה יקרה מכיוון שלא משנה מה נעשה הסוף כבר נקבע, כאן בא לידי ביטוי הכוח השכלי: ישיבה בחיבוק ידיים מצביעה על יחסו של האדם לאותו הנושא שבו הוא בוחר לא להתערב ולתת לדברים לקרות, וכאן הקבה כבר יכול ´לגמול´ לאותו אדם על ידי כך שהוא ישנה את מה שאמור היה לקרות - לרעתו!
המסקנה, בסופו של דבר, היא פשוטה: תמיד צריך לפעול כדי לשפר את המצב הקיים, כי על ידי כוח הרצון (ולאו דוקא על ידי היכולת) דברים משתנים, אך במקרה שהדברים לא קרו כפי שרצינו או כפי שאנו חושבים שהם צריכים לקרות, עלינו להבין שכנראה זו הדרך בה הדברים אמורים לקרות, למרות שאנו לא מצליחים להבין למה הם קרו, יש דברים נשגבים מבינתינו...
