שלושים שנה אוחזים ידיים בקצה הרחוב אותו קיוסק באמצע הכביש אותה כיכר שלושים שנה הולכים על אותו שביל שום דבר לא נרגע מחשבות שהיו לפני שנים מתגשמות עכשיו בלי לשים לב אנשים חולפים הפנים אותן פנים רק האנשים משתנים והם אוחזים ידיים שלושים שנה בלי ציניות, בלי חרטה אין שום מקום שבו מניחים את הסודות אין חלומות גדולים שמחכים מעבר לקצה הם לא מחפשים בעיניים שום מבט חדש הידיים אוחזות בחולשה הם נזכרים במלחמות, באכזבות ונזכרים איך פעם רצו לקום ולעזוב אבל בסוף נשארו כמו סופר שעורך את סיפרו מוחק משפטים, דיאלוגים שלמים אבל הגיבור עדיין נשאר גיבור שלושים שנה אוחזים ידיים ושיחי הפרא עדיין גדלים בחצרות שלושים שנה והפרסומת נשארת אותו פרסומת רק הצבעים השתנו הם מנסים להיזכר, למה הם מתגעגעים ומגלים שהעבר, איננו השאיר שום סימן כול יום בורא את עצמו מחדש והם נבראים עמו שלושים שנה אוחזים ידיים ומסביב אין שום מדבר שיכול להעלים אותם פתאום עיניים מצטלבות מגע רופף גם מחר שירדו הגשמים הם ילכו על אותו שביל כמו מפחדים להתעורר בוקר אחד ולגלות שהזמן הלך מהם לאחרים ולהם לא נותר דבר שלושים שנה אוחזים ידיים ומסביב הכול משתנה הם מביטים בעיניים צוחקות ובלי קול אומרים בו זמנית ראינו הכול, ועדיין נשארנו אותו הדבר שלושים שנה, אוחזים ידיים והחלומות? הם דומים גם שהמציאות נשארת זמנית.