20 שנה. עשרים שנה ולא עבר יום שהיא לא חשבה עליו. עשרים שנה ולא עבר יום שהוא לא נזכר בה. אהבה גדולה, גדולה מהחיים, זה מה שקרה להם. מאוחר מדי בשלבי החיים - "נפגשו לדק, נפרדו לעד". מגע ידיו, מבט עיניו ליוו אותה יום יום ולילה לילה. לפני שנרדמה נזכרה במבטים הקטנים ובמגעים הקטנים. היא ידעה שגם הוא חושב עליה באותם רגעים. וכך המשיכו החיים, כרגיל, עבודה, לימודים, ילדים. ונדמה שהמחשבות והזכרונות היו רחוקים ולא אמיתיים. אולי באמת זו מעין אשליה ואולי זה לא באמת קרה. מה קורה איתו - לא היה לה מושג ומה איתה - רק תהה. ופתאום, יום אחד תמים בתור לדלפק חברת התעופה זיהתה את עמידתו. כלא מאמינה צעדה קדימה. בזהירות בחנה את האדם העומד לפניה. הלב כמעט יצא מגופה, הבטן התכווצה. כן, אלה ידיו שאותן לא שכחה - כולל נקודת החן הקטנה. הוא לבד, היא לבד - אולי ישבו יחד - לא, לא יכול להיות. הוא הבחין בה, החניק נשימה, חייך. עשרים שנה והוא לא שכח. כמו אתמול... שמר על פאסון... וכמו אתמול התרגש כמו נער מתבגר. הם לא יושבים ביחד - כמה חבל, הלב נחמץ והכאב מתגבר. בכניסה למטוס, כאשר ביקשה לשבת במקומה ראתה שהמקום תפוס. זוג מבוגר יושב במקומה. "נתנו לנו מקומות נפרדים ואנחנו רוצים לשבת ביחד - האם איכפת לך להחליף איתי?" - כך שאלה האישה המבוגרת. "נהפוך הוא" - ענתה ופנתה למושב החלופי. וכנראה כך רצה הגורל - עכשיו הם יחד לפחות למשך הטיסה הזו. חמש שעות שלמות הם יחד. לאחר עשרים שנה של ניתוק, ללא מילים, הם יושבים וחשים. מחזיקים ידיים, נשענים קלות ומדי פעם מגניבים נשיקות קלות. זה הכל, יותר לא יהיה. עדיין אי אפשר, עדיין מוקדם, עדיין כבר מאוחר. עכשו מלאו המצברים לעשרים השנים הבאות, או אולי רק לעשרים הדקות הבאות ושוב יהיו הגעגועים והמחשבות. וכך נשארת התקווה בליבם שיום אחד החלום יתגשם. אולי בגיל 50, 60, 70 יגיע הזמן והם יזכו לזמן קצר לממש את אהבתם.