צהריים.
השמש עומדת במרכז השמים, שוטפת בחומה את חול המדבר. ימי סוף הקיץ, תחילת הסתיו, השנה גוססת, ואיתה, כל דבר שהצליח לשרוד עד כה.
אי שם, במרחב הדיונות המוזהב והאינסופי נוכל לזהות תנועת נקודה לבנה בודדה. בטח פטה-מורגנה, נשכנע את עצמנו, ובכל זאת נתקרב לעוד מבט.
ואכן, זהו סתם משחק שמשחק החום בדמיוננו, לא ייתכן הסבר אחר לאדם בעל כתונת הפסים והתיק, השורק והמזמר תוך כדי הליכה.
*
היישוב גועש.
זה עתה הורדה האלונקה הקטנה עם טלית המַחָסֵה לקבר וכוסתה באבנים חול, עפר, פרחים ודמעות. שבעה חודשים, משלמת על סכסוך של עשרות, מאות שנים.
אחרי שלושים ואחת יום הכל כבר שקט, החיים כמעט חזרו למסלולם. מעפר באת ולעפר תשובי. עוד דומעות העיניים ליד הבית שבו ירה המפגע. עוד נעצרת הנשימה במעבר ליד האם במכולת או בטרמפיאדה. אך החול נערם בשעון ואינו נעצר והשכחה לא פוסחת ואיננה עושה הנחות.
*
שעה עברה.
יוסף הרים את עיניו והביט מערבה. המראה בהק והשחיר. הוא הוריד את עיניו והרים אותם שוב תוך מתן הגנה עם יד ימינו, נזהר מהסתנוורות חוזרת. הים הזהוב שהשתרע על פני עשרות הקילומטרים הבאים הצליח לדכא ולו במעט את יוסף, שהיה טיפוס מאושר מטבעו. הוא התיישב על האדמה וחש את החמה על גופו. היה זה אחד מהדברים היחידים שבאמת הצליח לעצבן אותו. החמה! רק האזכור הזה של מטרתה הנצחית של השמש העלה את הטמפרטורה בכמה מעלות.
בשלב זה נזכר יוסף באמתחתו, או עם נדייק, הוא נזכר במדווי גבו השבור תחת עומס המשא ומיהר להוריד את התיק מהגב. אחרי חיפוש נמהר הוא מצא את מבוקשו, ומיהר לפתוח את הפקק. כאשר קרב יוסף את בקבוק המים שלו אל פיו, עלתה ועמדה מולו דמות דיוקנו של אביו.
*
ערב.
בודקה מעץ, מאחוריה- גדר. בחוץ, איש יושב על כסא ומרגיש את הרוח מלטפת את פניו.
החיים לא כל-כך נוראיים, חושב שימי, הוא אוהב לחשוב תוך כדי שמירה, ככה, כשהשמים מלאים כוכבים, ויש הפסקות ארוכות בין רכבים שמגיעים לש.ג.
*
לאט ערב מסתכל יוסף אחורה על הגבעות שעבר ורושם לעצמו עוד הישג. הוא הלך הרבה היום, ומחר לבטח ימצא אותם. מתוך תיק הגב מוציא שמכה מפני הקור, החול תחת כותנתו ישמש כמיטה והתיק יהיה לכרית, הלילה תהיה שנתו ערבה.
כעבור דקות מוצא יוסף את התנוחה הנכונה, עוצם עיניו ונדמה שכבר מזמן הוא ישן. הכוכבים נעים במסילותיהם, הירח מוסיף בתנועתו, העולם בסיבובו והנה יוסף חולם חלום.
*
אמצע הלילה.
יוּדַה הקב"ט הגיע בטויוטה לביקור בש.ג. סתם, לוודא שהכל בסדר וכמובן, כדי להגיש לשימי איזה כוס קפה חם. אחרי ברכות ערב טוב וכמה בדיחות על אופי השמירה המשעממת נסע יודה לדרכו.
הרבה השתנה בחודש האחרון. רק לפני שבועות מספר היו תורני השמירה מביטים בדאגה אחר כל רעד קל מהגדר ההיקפית, רחש לילה או קרקור. יודה היה נוסע כמעט בפראות ברחבי היישוב מחשש למחבל שפרץ פנימה, ומסביב ליישוב היה נוסע באיטיות כדי לוודא שאין שום פרצה בגדר.
עד לפני כמה ימים, היה בקפה יותר מדי מים ומעט מדי סוכר והאמת היא, שגם אם היה זה קפה איכותי שימי לא היה מסוגל לשתות אותו מרוב לחץ. הוא נהג לחכות עד שיודה ייסע ואז היה מחלק את הקפה בין הצמחים שמאחורי הבודקה.
אך, הזמנים השתנו. מאז, עברו הרבה מים בירדן (ברוך השם יש לנו די), אנשים רבים כבר עברו בנתב"ג, ומעל לכל- הפיגועים כבר עברו למקומות אחרים. החיים לא כל-כך נוראיים, חושב שימי, הוא אוהב לחשוב תוך כדי שמירה, ככה, בין לגימה ללגימה.
*
גלגל השמיים סובב כמו מערבולת, העולם, לפתע, משנה מסדרו והוא נמצא במקום אחר.
סולמו של יעקב נופל על פניו ונהפך לפסי הרכבת. רק עולה מחשבה זו בראשו של יוסף, ובאוזני רוחו, שומע הוא את צפירת הקטר. מבטו מתרחק על מנת לקלוט את כל התמונה, ומחזה מוזר אך מוכר נגלה בפניו.
הפסים עולים ויורדים, נוטים ומתיישרים, עוברים בהרים ועמקים, במערות ובכורים, על שדות מרעה מעטות ובתוך משרפות, בין חולות המדבר ותילי ערים חרבות, ובתוך עשרות ואולי מאות בתי קברות. ועיני רוחו קולטות את הרכבת שאת המרחקים האלו כבר גמעה והוא נותן מבט חטוף קדימה מחפש את התחנה. הרחק מהעין הוא מזהה אותה, רחוקה היא, ולפניה עוד קברים ועוד חולות, עוד הרים ועוד בקעות ועמק נורא עם ריח מוות שכל-כך קשה לראות את סופה. ייאוש מכרסם בליבו באותה העת, אך לאחר רגע נעלמת, כי בין החולות הוא מזהה פס דק שמוביל לתחנה במהירות ובקיצור. מיד, ללא שהות, הוא ממהר ומוציא שני לפידים וקופסת גפרורים. יוסף נעמד עם שני הלפידים מושטות לצדדיו ומתחיל לנופף בהם בפראות, בתקווה שהקטר…
וייקץ והנה חלום.
*
בוקר.
השמש מותחת את קרניה ומסתכלת מערבה. היא רואה את חולות המדבר מחליקים מתחתיה ומיד מתחילות עיניה לשוטט ולתור אחר דבר מה. אחרי זמן קצר היא מוצאת את מבוקשה, אותה נקודה לבנה בודדה. לרגע, חשש מבעבע בה "היא איננה זזה," אומרת השמש לעצמה "שמא עשה לה הלילה דבר מה, אולי גנב ממנה את נשמת אפה". אך, חיוך מתפשט על פני החמה כאשר היא מזהה שהדמות כבר החלה לנוע ושירתה נסחפת ע"י הרוח.
*
יוסף קם וראה את הבוקר מפציע. השחר וחלומו, שאת פרטיו המדויקים זכר לחלוטין, עודדו אותו. הוא ידע מה עליו לעשות.
מרחוק זיהה יוסף מקום יישוב הוא מיהר מהתרגשות וכמעט רץ את הקילומטר האחרון שנשאר לו.
*
יודה הגיע אל מעגל התנועה, ווידא שאין רכבים מהכיוון הנגדי ופנה לעגל אותו משמאל, מנהג שהיה לסימן שסימל את סוף המשמרת, הוא ראה את שימי יושב בחוץ מחכה לו.
יודה עצר את הרכב ודומם מנוע.
"נו אז, מה?" שאל.
שימי השיב לו עם חצי חיוך "עייפים. אה?"
"כן. חבל על הזמן." יודה ענה, ואם מבט חטוף לשעון הוסיף "אבל עוד שתי דקות איציק אמור להגיע ולשחרר אותך הביתה."
"איי, איציק לוי" נאנח שימי "נו, מה איתך, איפה ראובן?"
"אני אקפיץ אותך הביתה, ובדרך נעצור אצלו. ואז," חייך יודה ושפשף את ידיו, "מקלחת ולישון!"
תוך כדי שיחה נעצר לידם רכב מהיישוב, ומהמושב שלצד הנהג יצא איציק. הם החליפו כמה מילים, ונפרדו. אלא, שבדיוק כשיודה ושימי חישבו להיכנס לטויוטה איציק היפנה את תשומת ליבם לדמות הנעה על הכביש. הם יצאו והסתכלו, הדמות התקרבה בדילוג כשזרועותיה פרוסות לצדדים, כתונת, או אולי ציצית מוזרה מרחפת ומקפצת עם דילוגי בעליה.
"וואי, איזה מטורלל" הפטיר איציק.
*
יוסף הסתכל בשלישיית הפרצופים העויניים שהסתכלו בו ולפתע לא היה כל-כך בטוח.
"בוקר טוב" הוא ניסה.
אחרי שניות אחדות של שקט, חוסר נעימות, עלה בראשו לסוב על עקבותיו וללכת, היה פה משהו לא נכון, משהו לא… הוא לא ידע איך להגדיר את זה, אבל היה ברור לו שחסרה לו חתיכה מהפזל, הרכבת נסעה והוא לא היה עליה, חשב יוסף לעצמו.
המחשבה הצינית הכתה בו כברק. הרכבת נסעה! הוא לא עליה! הרכבת! החלום! יוסף החליט בוודאות שהדבר הנכון לעשות עכשיו הוא לספר להם את החלום שלו.
"שמעו נא חלום…" הוא התחיל לומר.
יודה קטע אותו "שמע, אתה, בעל חלומות, מה אתה רוצה?"
הוא באמת רצה שקט, אך הוא ידע שיש צורך הרבה יותר גדול כרגע. "את אחי אנוכי מבקש!" הוא הצהיר.
התשובה העוינת לא איחרה לבוא "אין לך אחים פה" השיב שימי ברוגז, "ואם היו, נסעו מזה! אין לך מה לחפש פה, לך! תימהונים לא חסרים לנו פה!"
*
ההלך המוזר הסתובב והלך, לבו של יודה כמעט התמלא אליו רחמים.
הנסיעה שלאחר-מכן ארכה דקות מעטות ולא השאירה רושם בכלל. שימי ירד, אמר שלום ועלה אל ביתו. הוא התקלח, נכנס למיטה ונרדם.
*
פסי הרכבת.
שריקת הצופר ושקשוק הקרונות מרעידה את כל גופו. הוא מסתכל סביבו ונוכח לדעת שהוא הוא המפעיל את הצופר. הכובע לראשו ומדיו מעידים שאכן הוא התמנה לקטר. הוא מחייך, הוא אוהב רכבות, זה עומד להיות חלום מרתק. בצד הדרך הוא ראה איזה תימהוני מחזיק בלפידים ומנופף בהם בפראות, היה לאיש פרצוף מוכר.
אהה, הוא נאנח, החיים כקטר. האוויר הנקי והיפה שממלא את הריאות, הנוף השקט, החיים לא כל-כך נוראיים, חושב שימי, הוא אוהב לחשוב תוך כדי נהיגה, ככה, בין שריקה לשריקה.
*
יוסף הוציא את בקבוק המים ולקח ממנו לגימה קטנה, דמותו של אביו עלתה לפניו. הוא הסתכל לאחור על היישוב שרחק ממנו כבר.
שנים עברו מאז שילח אותו אביו מהבית בחיפוש אחר אחיו. כל פעם שהוא מתאכזב וחושב שזהו, נגמר, נמאס ושהוא מיואש, עולה מולו דמות דיוקנו של אביו והוא נזכר בקול הנעים האומר לו 'לך דרוש בשלום אחיך'. בצאתו מהבית, הוא הבטיח שאת שלומם הוא יחזיר.
הזיכרון מפיח בו חיים חדשים והייעוד נותן לו את הכוח להמשיך הלאה. הוא זוכר את הבטחתו לאביו מאז, ויוסף שב ומבטיח לעצמו שהוא ילך ויחפש, ויום יבוא והוא יחפש וימצא. הוא יודע שהחלום יחזור והפעם הרכבת כבר תגמע מרחקים נוספים, אך הוא ייצא ויתור אחריהם שוב. וגם אם שוב יאכזבו אותו הוא יודע שישוב לנקודה זו ושוב ילך בעקבותיהם, אך את הודעת שלומם הוא יחזיר, גם אם לא תישאר ברירה אלא למשוך אותם מתהום הנשייה.
תגובות