קצין אוחנה דחס את הכתף של תום באלימות מפרקת וצרח: "יאללללללה תתעורר אחי!" תוך שניה עבר תום ממצב צבירה של סטלה רוחנית למצב צבירה של שווארמה עצבנית: "יאללה אוחנה עוף ממני יא ערס או שאני מנפץ לך ת'אישון ממכות". אבל הקטע של אוחנה המפגר היה תמיד להציק לסמלים הצעירים שלבלבו בערוגתו. והחוצפה של הצנחן הג'ינג'י שלפה לו ת'עצבים מהקנה. "מאה שכיבות שמיכה עכשיו!" "מה, אתה דפוק? באמצע האוטובוס?" כל החיילים התבוננו בכיף בדיאלוג האינטיליגנטי "אם אתה עכשיו לא יורד לחמש מאות שכיבות שמיכה אני שולח אותך לפינוי ישובים" תום, מרוגז מהשפלות רבות מידי וטעון בדם אדום מידי, שלף ת'עוזי וכיוון לראש של אוחנה "אתה תעזוב אותי בשקט או ש-----" תום שמט את הרובה והביט בפה פעור כמו דרקון יורק אש. אוחנה התכוון לכווץ לו את האף אבל, מתוך סקרנות, סובב קודם את הראש לאותו הכיוון "הי חברה! תראו!" במכונית ורודה, ממש ליד האוטובוס, היתה מונחת שילדתה החטובה, הבהירה והבלונדינית של מלי השחקנית שגרמה לכל הגברים בארץ להתמכר לאופרת הדרמפון "עיני מלאך". היא חייכה אל החיילים בחיוך מסנוור "מווווווווווווווותק! מוווווווווווווווותתתתתתק!" צווח אוחנה, רומנטיקן חסר תקנה שכמוהו. "בואי אלי ילדונתתתתתת" לחש תום השרוט במוחו "בואי אלי יא חתיכת גוויה גלובאליסטית ואני אראה לך ממה אנארכיסטים עשויים" "בואי! בואי!" צעק כל האוטובוס "בואי! בואי!" דרש הנהג האלמן ואז נשמע הפיצוץ. (המשך יבוא)